אז איך נגמרה המלחמה? ניצחנו? הפסדנו? הרמטכ"ל ניצח בנקודות, שר הביטחון כבר מתכנן את השלום עם סוריה ואצל ראש הממשלה הניצחון ברור ללא כוונה להצטרף ל"הלקאה העצמית" הרווחת.
אני חושב שצבאית ניצחנו. יש מי שחושב אחרת. מה שבטוח הוא שמוסרית הפסדנו. הפסדנו כמו שלא הפסדנו מעולם! עשרות אלפי חיילי מילואים, בנוסף לצבא הסדיר על מפקדיו הנפלאים, הסתערו קדימה, שילמו בחייהם, שלא להשאיר אבן על אבן עד שיחזירו הביתה את שלושת החטופים. הממשלה החזירה אותנו הביתה ואותם השאירה שם, בידי חמאס וחיזבאללה. הפסדנו בגדול כי אסור, פשוט אסור היה לחזור בלי השבויים.
מה אמורים ללמוד מכך הלוחמים היוצאים לקרב? יש להם באמת על מי לסמוך? כילד, חייל ומפקד פלוגה בגולני גדלתי על סיפורים הרואים של שחרור חטופים והידיעה שבחוזה הבלתי כתוב שביני לבין המדינה אני אתמסר לתפקידי הצבאי ולמשימה והמדינה לעולם תעשה הכול על-מנת להחזירני הביתה למשפחתי. תמיד האמנתי שיש על מי לסמוך. יתכן וטעיתי?
כמו אלפים מחברי נקראתי בצו 8 להגן על המדינה ועל כבודה, ובעיקר להחזיר הביתה שלושה חברים, לוחמים במילואים ובסדיר, שגם הם מן הסתם חשבו שהם צד לאותו חוזה בלתי כתוב. שכן אותנו חינכו לרעות, מסירות, אמון ואחוות לוחמים. אנחנו מאמינים ויודעים שנעזוב הכול ונעשה כל שביכולתנו, בשדה הקרב או בכל מקום אחר, כדי להחזיר את חברינו הביתה. יכול להיות שהערכים הללו נשארו נחלתם של לוחמי המילואים והסדיר בלבד?
למדנו להתמודד עם השלמת השיעורים באוניברסיטה, להסתדר עם הבוס, להשלים לעצמנו ציוד צבאי וגם עם הרעב בשדה הקרב התמודדו בגבורה, אבל איך להתמודד עם מדינה שלא בטוח תדע להחזיר אותנו הביתה? אי אפשר. וכדאי שהחבר'ה שם למעלה יפנימו את זה. ומהר.
