מותו של איתי שרון, במהלך "גיבושון" לקורס טיס, הוא ללא ספק טרגדיה קשה. בן יחיד לאימו, שהתאלמנה מאביו הטייס לפני 19 שנה ובהיעתרה לשידולי בנה חתמה על הסכמתה לגיוסו לקורס טיס. גם ליבו של רשע יחמץ למקרא ידיעה קשה כזו, וברור כי איתי ז"ל קורץ מהחומר המשובח היותר.
עדיין לא נודעה סיבת המוות, ובהחלט יתכן שבנתיחה יימצא מום כלשהו שלא התגלה, אך לצורך הדיון אניח שאיתי מת ממכת חום, בשל מזג האוויר הקשה. התגובה התקשורתית, שהמשכה יבוא ככל הנראה גם בתגובה הצבאית-משפטית, עלולה להביא להענשת מי מהמפקדים ולביטול קורסים דומים בימי הקיץ.
בעשורים האחרונים, לאחר מלחמת יום הכיפורים שפערה פצע עמוק בלב העם – ללא הצדקה, לדעתי - הפך הצבא לגוף שהציבור מצפה כי ינהג בחייליו ברוך. שוב אין מדובר בחיילים, אלא ב"ילדים". הם מוסמכים להטיס מטוסים, לפקד על טנקים, להנהיג מחלקות ופלוגות בקרב ולתת פקודות שתוצאותיהן הן לפעמים מוות לאוייב וחלילה גם לחיילינו – אך הציבור מתייחס אליהם כאל ילדים. בכתבה על מושבי גבול הצפון, אמר אחד מחברי המושב: "זהו צבא של חיילים רכים, המטלפנים כל היום אל אמא". הצדק איתו.
הדברים הרחיקו-לכת כדי כך, שהציבור נותר אדיש לנוכח מאות טילים ופצצות מרגמה הנורים אל ישובים אזרחיים בנגב המערבי, והס מלהזכיר כ-6,000 פצמ"רים שספגו ישובי חבל קטיף ללא פוצה פה ומצפצף, אף לא מקרבם. גם מותם ופציעתם הקשה של אזרחים באותם ישובים לא עוררו את הציבור מאדישותו. אך די היה בשני חיילים שנהרגו בידי מחבלים, וחייל נוסף שנחטף – בנסיבות שהעידו לכאורה על כשל חמור של אותם חיילים עצמם ושל מפקדיהם - להזעיק את הציבור כולו לששון-אלי-קרב, עד כי גם "מחרחרי שלום" מובהקים לא מחו חזק מדי כאשר צה"ל שכח את תורת ה"הינתקות" וחזר לשלוט ברצועת עזה. דמם של ה"ילדים" לא יהיה הפקר, ואל תבלבלו לנו את המוח באזרחים ההרוגים, שאינם מעניינים אותנו. זבש"ם.
זה שנים רבות חש כל מפקד בצה"ל מחויבות להורי החיילים, כמעט כמו זו של גננת בגן הילדים או של מורה לגיל הרך. אימו של חייל המטלפנת אל מפקד החטיבה, וגוערת בו על שבנה המוצלח לא נשלח לקורס מפקדים זוטרים, אינו תופעה נדירה. מרוב משפטים ומשפטנים חרד כיום כל מפקד לגורלו האישי, וחושש כי ישב בכלא תקופה ממושכת או יודח מתפקידו ואפילו מדרגתו, אם חלילה יתגלו שברי מאמץ אצל חייל מחייליו (סליחה, אצל ילד מהילדים שתחת השגחתו). שכחנו כי תפקידו של הצבא להיכון למלחמה, שבה אין רחמים ואין סרגלי מאמץ, אין פסיכולוגים העוקבים אחר החייל ואין דיווח לאבא ולאמא. שכחנו כי האימון אינו ראוי לשמו וכל תועלתו בסימון "וי" בטבלה כלשהי, אם אינו מהווה דימוי (סימולציה) מציאותי ככל האפשר למציאות הקשה, הקטלנית ושאין מנוס ממנה, בקרב האמיתי.
כפי שהניסיון מוכיח, בקרב האמיתי יהיו התופעות הבאות שראינו במלחמות הקודמות, ואף קשות מהן: מחסור במזון ובמים ואספקה לקויה; מחסור בנשק, בתחמושת ובחלפים; שרב כבד וקור מקפיא עצמות; מחסור בתרופות, בציוד רפואי וברופאים; ירי כבד על כוחותינו, לפעמים בידי האויב ולפעמים בידי כוחותינו האחרים; שגיאות של מפקדים בכל הדרגות, גילויי מורך-לב והססנות, ואפילו עריקה גלויה או מוסווית; טעויות בניווט, שיביאו לשיבוש כל התוכניות ומהלכי הקרב, ולפעמים ימיטו אסון על יחידות שלמות; עייפות קיצונית ותוצאות קשות הנגזרות ממנה; וגרוע מכל – לא יהיו מקורות מתח לטעינת הסוללות של הטלפונים הניידים (כמובן, אם הקרב יועבר לשטח האויב לא תהא קליטה כלל). שום משאית אספקה לבנה, שתא הנהג שלה ממוזג, לא תביא אל החיילים מגשיות קל-קר עמוסות בצלי בקר ברוטב, כפי שאנו מוצאים כיום בתרגילים עוצבתיים של כוחות שריון וחי"ר (אשר מתכנניהם צעירים מכדי להיות מנוסים בהוויה של שדה הקרב האמיתי). אם יהיה צורך בשליחת חיילים למשימה חשובה, ומפקדם ימחה על שהדבר נעשה בשעת שרב – קרוב לוודאי שאותו מפקד יחטוף סטירת לחי או לכל הפחות קללה עסיסית ממפקד האוגדה, ויודח מתפקידו - בצדק.
היחס הקשוח אל החייל והמאמצים להקשיחו ולחשלו, אינם מחייבים בהכרח התאכזרות לשמה, סדיזם או פגיעה בכבודו. בעבר חויב כל צוער בקורס קצינים לקרוא את הספר "אנשי פנפילוב", המספר על יחידה צבאית שמפקדה הוא סמל למפקד קשוח ואנושי גם יחד. קצין קשוח-אנושי זה לא היסס להוציא להורג חייל מחייליו, שגילה פחדנות בשעת קרב אל מול פני האויב. אינני יודע מהו חומר הקריאה כיום בקורס קצינים ובקורסים מתקדמים יותר, ואני מקווה שגם כיום מוכוונים החניכים שם אל ספרות שאפשר ללמוד ממנה. אם לא "אנשי פנפילוב", אני מצרף את המלצתי הצנועה להמלצתו של יצחק רבין המנוח, לספר "סערה באוקטובר" מאת אלישיב שמשי, מג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים ולימים תת-אלוף ודמות חינוכית ידועה. גם ספר זה ממחיש את קשיי הקרב ואת יכולתו של המפקד להיות קשוח ואנושי גם יחד.
אם חפצי חיים אנו, לנוכח המלחמות שאיש אינו מטיל עוד ספק בבואן, לנוכח אופיו הקנאי והקשוח של האויב ובשל שמחתו אלי מות שאהידים, עלינו להקשיח את חיילי צה"ל. די למלשינון הלאומי בנוסח כרמלה מנשה, המדווחת לאומה על שחיילים ביחידה פלונית לא קבלו הבוקר את הדיסה. די להתערבות ההורים ולהתייחסות המפקדים אל חייליהם כאל "ילדים". הם אינם ילדים, אלא בוגרים שהגיעו לשעת מבחן, אשר בה אין להתפנק. עובדה היא שאיתי שרון ז"ל היה היחיד שנפגע באותו גיבושון, דבר המרמז על כך שלא החום הכבד היה בעוכריו, ומכל מקום חניכים רבים אחרים לא נפגעו ועמדו במשימה. אני מניח שגם מפקדי הגיבושון ידעו שמזג האוויר קשה, אך לנגד עיניהם עמדו מאמצים ומשאבים כספיים שהיו יורדים לטמיון, אילו בוטל הגיבושון, וככלות הכל מדי שנה נערך גיבושון דומה בחודשי הקיץ.
להתפנקות ולתחושה כי זכויות החייל ורווחתו, לרבות חופשותיו ושעשועיו, הם הדבר החשוב ביותר - הרבה לפני חובותיו ולפני הסדר הצבאי הנכון - נודעת תוצאה נוספת: המשמעת בצה"ל רופפת מאוד, והדברים הגיעו כדי כמעט-מרד בחלק מהיחידות בלבנון. חיילים, במיוחד חיילי מילואים, מתנערים מכל רסן ומטיחים במפקדיהם, בצדק ושלא-בצדק, דברים מתלהמים עד כדי השפלת המפקד בנוכחות חייליו – ללא שום תגובה, כצפוי וכנהוג בפועל ובקשיחות בכל צבא אחר. המחזה של אלוף פיקוד הצפון, המשוחח עם חיילי מילואים ושומע גערות גסות מפי חייל החובש שביס מקושט לראשו, שלא העלה בדעתו לקום על רגליו בדברו עם האלוף – בעוד האלוף אינו מעז, או אינו מעלה בדעתו, לדרוש שהחייל החצוף יסולק מנגד עיניו יחד עם שביסו – העיד כמאה עדים על כך, שאפילו קצין בכיר בדרגת אלוף אינו מעז עוד להעיר לפיקודיו על חוצפתם. אין לדברים "חיצוניים" ו"טקסיים" אלה, כביכול, שום קשר ליכולתו ולחובתו של האלוף לשמוע גם מאחרון הטוראים דברי ביקורת נכונים או שגויים, הנאמרים בנימוס המתחייב, במשמעת הראויה ובסדר הצבאי שבלעדיו יהפוך צה"ל לאספסוף, וככל הנראה הוא כבר הרחק בדרך לשם.
הבעיה היא בכך, שהקשחת צה"ל והכנתו למלחמה, לאחר התופעות שהתגלו במלחמה האחרונה, כרוכות בשינויים ערכיים ומבניים בחברה. קשה מאוד ליישב מושגים של סבילות, קשיחות, עמידה במאמצים, התרחקות מהתפנקות וכל הכלול במושג "חיילות", ובין הנהנתנות הרווחת בחברה. לטיפול בחברה ובערכיה דרושה מנהיגות ראויה לשמה, ולא חבר נהנתנים שהוכיחו במשך שנים רבות כי אינם ראויים לתואר "מנהיג", מה גם שרבים מהם מעורבים עד מעל לצווארם בחשדות בדבר שחיתות אישית.
