מבצע עמנו-אל?

בהספד ייחודי ומכוון על האמת, שנשא הרב אלי סדן, אבי דור המכינות הקדם צבאיות וראש המכינה "בני דוד" עלי (אשר עמנואל נמנה על בוגריה הראשונים), עמד הרב סדן על דמותו הייחודית של עמנואל, תוך זיהויו כ"עדינו העצני", לוחם מגיבורי צבא דוד המלך, בעל תכונות תרומיות בחומר וברוח; "הוא עדינו העצני – כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ"... (מסכת מועד קטן טז, ע"ב) הרב סדן הדגיש כי נשמת עמנואל היא הופעה מיוחדת שמתגלה בדור של גאולה; מצד אחד מלאה בגבורת גוף עצומה, ומצד שני מלאת ענווה, עדינות וחסד. שילוב יחודי של רגישות לצד עוצמה. את דבריו החודרים חתם הרב סדן בהתנצלות אישית בזו הלשון: "עמנואל, אני מתנצל בפניך. אני יודע שכל חייך ניסית להצטנע, ניסית להסתיר את מעשיך, אני יודע שבחייך לא היית מרשה לי לומר עליך כל כך הרבה דברים טובים. אבל עכשיו, אחרי שעלית לגנזי מרומים, שוב אינך יכול עוד להסתתר. אישיותך הפרטית האישית נלקחה מאיתנו, אבל אומר החיים שלך, תוכן חייך, מעתה הוא שייך לכולנו. הינך סמל לדור של גאולה, מאה יקומו תחתיך, ואלף אחריהם ילכו לאורך ויקימו לתחייה את האופי האמיתי הפנימי של העם הזה: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים וענווים, מלאי גבורה ותעצומות נפש ושמחת חיים. היה שלום, תלמידי ומורי; תלמידי בתורה ומורי במידות" הרב שמואל שוקרון, רבה של חבל אשכול ורב בקהילת תלמי גאולת ישראל, הוסיף כי "כמה אירוני שהטקסט האחרון שלמדנו עימך בשיעור בבית המדרש עסק בהכנות ליום הדין ובדיני הראויים לשמש שליחי ציבור בימים הנוראים".

בליל שבת קודש (18.8.06), בחצי הלילה הם קמו והיכו במדבר הלבנון. במבצע חשאי שאושר על-ידי ראש הממשלה, בעיצומה של הפסקת האש, הונחתו בעומק לבנון לוחמי סיירת מטכ"ל בכוחות גדולים, לבושי מדי צבא לבנון. על-פי מקורות זרים, תכליתו של המבצע הנועז היתה לכידת בכירי חיזבאללה כקלפי מיקוח לצורך המשא-ומתן העתידי להשבתם הביתה של שלושת שבויי צה"ל. בין מתכנני המבצע, שבוצע בעיקר על-ידי קציני סיירת, היה סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, מבכירי לוחמיה של סיירת מטכ"ל, ששירת בה כלוחם ומפקד אהוב, 18 שנים בקירוב. בסיומה של הפעולה, ולאחר השלמתה בהצלחה, פתח צוות חיזבאללה באש מדויקת, אשר פגעה ישירות בו ובלוחם נוסף. עמנואל השיב נשמתו לבורא עולם כעבור דקות ספורות.

חקירת מלחמת לבנון השניה, על היבטיה השונים: הצבאיים, המדיניים, הפוליטיים והאחרים, תלווה אותנו בחודשים הקרובים. אולם מתוך ענווה ראוי כי ניתן את הדעת גם להיבט הרוחני-אמוני של מלחמה זו. כיצד ייתכן כי הצבא הטוב ביותר, עם חיל האוויר הטוב ביותר ובעל הציוד המתוחכם ביותר, הכולל בתוכו את הכוח האנושי האיכותי ביותר, מפסיד ולא בנקודות לכנופיית טרור, אף שזו אינה צועדת ולו צעד אחד לכיוונו, והכל תוך איבוד קרבנות רבים וטובים, חלקם לשווא. האמנם יכולים אנו לומר היום כי היה עמנו אל במערכה זו? או שמא נאמר כי שכחנו כחברה וכתרבות את מקורותינו, את שורשינו, את זהותנו היהודית כבנים לבורא עולם ("אף על-פי שחטאו קרויים בנים"), החפץ בקריאתנו ובתפילותינו? שמא הפכנו לעם שבשנים האחרונות המיר את אוצרות התרבות, הרוח והאמונה שלו ותחתם קידשנו נכסים חומריים, עם סימפטומים של התבהמות ושחיתות מוסרית ושלטונית (משה נגבי, "כסדום היינו", כתר 2004). קשה להמנע מציטוט דבריו של קצין חי"ר וצנחנים היוצא, תת-אלוף יוסי היימן, לפיו: "חלק מהזמן חטאנו בחטא היוהרה" (הארץ, 21.8.06). קרי: חטא ההיבריס הקדמון, אם כל חטאת (ראה: ויקיפדיה [קישור] ). שמא במסגרת חשבון הנפש הפרטי והלאומי נלמד גם את הלקח האמוני ממלחמת לבנון השנייה. נבין כי לא רק 'כוחנו ועוצם ידינו' הינם ערובה להצלחתנו כי אם גם מעשינו ורצוננו כי שכינה תשרה בקרבנו, ועמנו אל. תעמוד לנגד עינינו צואתו ודמותו של עמנואל מורנו ז"ל, ברוח דברי המשנה במסכת ראש השנה:

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה או ידיו שוברות מלחמה: אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמיים- היו מתגברין; ואם לאו, היו נופלים." (מסכת ראש השנה, פרק ג' משנה ו') מי ייתן ותתקיים בנו תוכחת הנביא לאויבינו: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו - אל". (ישעיהו, פ"ח פסוק י')

הר הרצל, מוצאי שבת (20.8.06), 2:00 לפנות בוקר. מחזה בעל תעצומות נדירות. ירושלים נמה את שנתה העמוקה, הכבישים ריקים, אלפי אנשים עולים וגודשים את ההר, ריכוז תמציתי של כלל בית ישראל - דתיים, חילוניים, בעלי דרגות וסתם עמך כשרי בית ישראל. מבט חד מגלה כי כמעט כל לוחמי וקציני סיירת מטכ"ל על דרגיה השונים נוכחים במקום, חולקים כבוד אחרון לקצין מופת, ירא שמים ואוהב אדם, אציל נפש. אין זה מקרי, כי כשם שמסכת חייו וצניעותו היו בסתר ונטולי שמץ התרברבות (נהג ללכת ביחידה ללא דרגות קצונה), אף שהיה בטופ שבטופ הגאווה וההערכה של החברה הישראלית - כך גם פרידתו מן העולם אף היא בסתר , באישון לילה, ללא מצלמות וזרקורי התקשורת. להר הזה, שרגבי אדמתו ספוגים בקדושי עליון, מטובי חברינו ובנינו, שמסרו נפשם על הגנת העם והארץ, הצטרף צדיק נוסף, שראוי כי סיפורו יסופר וקווים לדמותו ישמשו מופת ומודל לנו ולילדינו. מקורות בכירים שונים התבטאו השבוע כי "מדינת ישראל איבדה את הלוחם מספר 1 בשורותיה, וכי מדובר באחד ההישגים החשובים בעיני החיזבאללה במלחמה זו". כך ממש. את שורת ההספדים פתח מפקד סיירת מטכ"ל (הזהה בדרגתו לעמנואל, סא"ל ע') בקול שקט, מלווה דממה דקה בוקעת רקיעים, תוך שהוא עומד בתמצית על העובדה כי עמנואל השתתף בפעולות הנועזות והחשובות ביותר שידעה סיירת מטכ"ל בשנים האחרונות.

ב'שבעה' זכיתי לשמוע מפי אחיו הגדול, הרב שמואל מורנו, שני סיפורים קטנטנים שהתרחשו ביממה האחרונה לחייו של עמנואל, וקיבלתי הסכמתו לפרסמם. מהם ניתן ללמוד משהו על אצילותה של נשמה זו: ביום שישי האחרון, בצאתו מהמושב תלמים, לאחר שנפרד מרעייתו, מלווה בבכי קורע לב ודמעות של יגון מצד הילדים (אשר יתכן ומקפלים בתוכם מימד נבואי באשר לעתיד), עמד טרמפיסט, בחור ישיבה ביציאה מהמושב. עמנואל, שהיה בדרכו ליחידה, שעות ספורות ממש לפני הפעולה, לקח את הטרמפיסט ישירות ליעדו, ישיבת "כסא רחמים" בבני ברק, מבלי לציין בפני הטרמפיסט כי הוא ממהר או כי יוריד אותו בצומת קרוב. נסיעה אשר הצריכה עיקוף משמעותי מדרכו המתוכננת ובמקום לנסוע ליחידה ישירות דרך כביש 6, נסע לבני-ברק כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. עוד סיפר האח הרב שמואל: "כשיצאנו מהר הרצל ועברנו בין שורות המנחמים, ניגש אלי בחור (לא מהסיירת), וסיפר לי כי עמנואל שוחח עימו בענייני השעה ואמר לו שעות אחדות לפני יציאתו למשימה שלא שב ממנה, כי המלחמה הזו: 'תעורר את ישראל לאביהם שבשמים'."

טרם נעילה, עמנואל היקר, ערב חודש הרחמים והסליחות, בשעה ששערי גן עדן נפתחים בפניך וקרוב אתה מאוד אצל כסא הכבוד. למד נא כדרכך סנגוריה על עמנו המיוחד והנפלא, הייה נא שליח ציבור והתפלל למעננו, שנזכה לתשובה שלמה ולהנהגה ראויה חדשה, אשר תקויים בה תפילתנו: וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיה, וְיוֹעֲצֶיהָ וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ (מתוך התפילה לשלום המדינה) - ויהא עמנו-אל.