חקירת מלחמת לבנון השניה, על היבטיה השונים: הצבאיים, המדיניים, הפוליטיים והאחרים, תלווה אותנו בחודשים הקרובים. אולם מתוך ענווה ראוי כי ניתן את הדעת גם להיבט הרוחני-אמוני של מלחמה זו.
כיצד ייתכן כי הצבא הטוב ביותר, עם חיל האוויר הטוב ביותר ובעל הציוד המתוחכם ביותר, הכולל בתוכו את הכוח האנושי האיכותי ביותר, מפסיד ולא בנקודות לכנופיית טרור, אף שזו אינה צועדת ולו צעד אחד לכיוונו, והכל תוך איבוד קרבנות רבים וטובים, חלקם לשווא.
האמנם יכולים אנו לומר היום כי היה עמנו אל במערכה זו? או שמא נאמר כי שכחנו כחברה וכתרבות את מקורותינו, את שורשינו, את זהותנו היהודית כבנים לבורא עולם ("אף על-פי שחטאו קרויים בנים"), החפץ בקריאתנו ובתפילותינו? שמא הפכנו לעם שבשנים האחרונות המיר את אוצרות התרבות, הרוח והאמונה שלו ותחתם קידשנו נכסים חומריים, עם סימפטומים של התבהמות ושחיתות מוסרית ושלטונית (
משה נגבי, "כסדום היינו", כתר 2004).
קשה להמנע מציטוט דבריו של קצין חי"ר וצנחנים היוצא, תת-אלוף יוסי היימן, לפיו: "חלק מהזמן חטאנו בחטא היוהרה" (הארץ, 21.8.06). קרי: חטא ההיבריס הקדמון, אם כל חטאת (ראה: ויקיפדיה
[קישור] ).
שמא במסגרת חשבון הנפש הפרטי והלאומי נלמד גם את הלקח האמוני ממלחמת לבנון השנייה. נבין כי לא רק 'כוחנו ועוצם ידינו' הינם ערובה להצלחתנו כי אם גם מעשינו ורצוננו כי שכינה תשרה בקרבנו, ועמנו אל.
תעמוד לנגד עינינו צואתו ודמותו של עמנואל מורנו ז"ל, ברוח דברי המשנה במסכת ראש השנה:
"וכי ידיו של משה עושות מלחמה או ידיו שוברות מלחמה: אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמיים- היו מתגברין; ואם לאו, היו נופלים." (מסכת ראש השנה, פרק ג' משנה ו')
מי ייתן ותתקיים בנו תוכחת הנביא לאויבינו:
"עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו - אל". (ישעיהו, פ"ח פסוק י')