כשתראו את גילה קצב ברחוב, אל תביטו בה במבט פולשני. אל תתרכזו במצחה: אין לה קרניים. אל תתמקדו באישוניה: הדמעות שקופות, גם כשאינן זולגות. רואים לה אותן גם בהעדר בכי.
כשתראו אותה, לראשונה מאז מהומת "רחש חשדות ודבר אשם" סביב בעלה, כבוד הנשיא, אל תתנו לה להרגיש שאתם מרחמים עליה. חמלו עליה.
כשתראו אותה - הנידו עפעף, חייכו. היו אנושיים. אל תתעלמו במכוון. אל תתריסו כלפיה את הכעס המוצדק שאתם חשים כלפי בעלה, האיש הקרוב והיקר לה, שהמיט עליה אסון, שטבע בה אות קלון, שהעטה עליה בושה וחרפה.
כשתראו אותה, אתו או בלעדיו, ראו אותה כאחת האדם, כמוכם וכמוני. פלונית אלמונית. כי היא שם, במשכן, רק משום שהיא אשתו. ותו לא.
כשתראו אותה, חוסו עליה מעט: אל תסובבו ראשכם לאחור, כשהיא תעבור. אל תסמיקו. אל תחושו אי-נוחות. היא אינה אשמה. גם אתם לא. לפי שעה אפילו בעלה אינו אשם, הוא רק - עדיין - "בחזקת חשוד".
יפה שאתם חושבים עליה, מרחמים עליה, מנסים לשים עצמכם במקומה (ונכשלים, נכון?). טבעי שאתם חושבים שהיא "צריכה" עוד היום, כבר עכשיו, "לזרוק אותו מכל המדרגות" או, לחלופין, לעזוב.
אתם בוודאי מאמינים לה שהיא לא ידעה דבר אודות מעשיו בין שתיים לארבע, כשהיה ספון, מאחורי דלת נעולה, בלשכתו. או לא. מי יודע. אתם מן הסתם שואלים, איך היא לא ידעה דבר; איך היא לא נרמזה; איך איש לא אמר לה דבר. ואולי כן. אתם לא יודעים דבר. גם אני לא.
חייה מחר לא יהיו עוד לעולם החיים שהם היו אמורים להיות. לכל מקום שתלך, לאן שתפנה, אנה ואנה, היא תסחוב אחריה את שובל עלבונה, קלונו, בושתה, חרפתו.
אני לא מכיר אותה, אבל אני ("תפקידי לנגב לך את הדמעות", שר שלמה ארצי) רוצה להגיד לך, גבירתי אשת כבוד הנשיא - סליחה, מותר לי לכנותך, בפשטות ובטבעיות גילה? - שתי מלים - נשמי עמוק. ואחריהן עוד מלים אחדות: הניחי לסערת הנפש לשכוך, לזעם - לדעוך. הירגעי-נא. לגמי מים. נוחי מעט. אספי כוח. טעני את המצבר. האהבה, פנים רבות לה. ותמיד יש מחר. ומחר תזרח השמש.
נ.ב.
שמרי נפשך.
