יש פתרון פשוט ( הלב מבקש לחדד ולהעצים - פשוט להחריד) ל"בעיית" השבויים שלנו: תחילה, בראש ובראשונה, להכיר בעיקרון חילופי שבויים, להסכים עליו ולהביע, בראש חוצות, נכונות להחלפתם. שנית - לשאת ולתת על תג המחיר, או, בפשטות, על מספר האסירים.
את התביעה להחזרתם משפחות השבויים והאנשים הטובים המסייעים להם במאבקם צריכים להפנות אל איש אחד ויחיד - אל ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט. הוא, רק הוא, איש המפתח (נכון לעכשיו - איש המנעול).
אם עדיין לא מאוחר - בהפגנה שתיערך מחר בתל אביב בנושא החטופים השבויים, על יוזמיה, על מארגניה ועל כל משתתפיה למקד את זעקתם, לזקק ולתמצת אותה לקריאה רמה, צלולה וברורה, אל ראש הממשלה. דברים אלה, כמוצע לכם כאן, עליכם, חברות וחברים יקרים, להגיד לו, קבל עצרת ומשתתפיה, לעיני רבים רבים, בארץ ובעולם ולאוזניהם: אדוני ראש הממשלה, אם יש כיסוי לאמירתך, שאין לנו יסוד וסיבה להטיל בה ספק, לפיה הממשלה בראשותך עושה הכול כדי 'להחזיר את הבנים הביתה' - עליך לחזור בך, כצעד ראשון וכתנאי הכרחי, מההצהרה, החוזרת ונשנית בפיך בהזדמנויות שונות ומונעת כל סיכוי להחזירם, לפיה ישראל לא תנהל שום משא-ומתן על החזרתם. זו טעות, אדוני. אנושי לטעות, אנושי לא פחות להודות בטעות. אתה יודע ואנחנו יודעים ויודע כל אדם, כאן ושם, שהדרך היחידה להשיב את החטופים שלנו לביתם היא לשאת ולתת על שחרורם, תוך קבלת העיקרון של החלפתם במאות (אולי באלפים!) מחבלים הכלואים בבתי הכלא שלנו.
עיקרון הוא דבר חשוב, קל וחומר כאשר הוא מקודש, אבל החיים, עצם החיים, קדושים וחשובים מכל עיקרון והחיים של החטופים ניצבים מנגד, תלויים על בלימה, שקולים על כף מאזניים, כאשר על הכף השנייה מונחים עקרונות.
כאב לילדים נסה לעצום עיניים ואז, בחושך, נסה - אתה תצליח! - לראות בעיני רוחך את ילדיך, בבות-עיניך, יושבים בחדר קטן, שאין בו חלונות ורק פתח אוורור, חצי-סגור, ששובר את קרני השמש ואינו מאפשר להן להגיה אור בחדר, מאפשר רק כניסת אוויר ויציאתו. ובחדר חמושים, רעולי פנים, מכוונים כל העת קנים של רובים על פניהם של יקיריך. זה איום, זה נורא. כמעט בלתי אפשרי לשאת את התמונה הזו, ולו רק כסימולציה הזויה, מטורפת, שטנית.
מהמקום שבו יתכנסו מחר אלפי אנשים שמחזיקים אצבעות למשפחות השבויים - בהחלט כן, גם משפחתו של רון ארד, מה השאלה?! - כוססים את ציפורניהן במתח, בחרדה, בציפייה נואשת, צריכה להיקרא קריאה שתרעיד את הארץ, אולי אף תחריד אותה; קריאה רמה ועצומה, שתופנה אל ראש הממשלה של ממשלת ישראל ותתבע ממנו לשנות את עמדתו מהקצה אל הקצה, שינוי של מאה ושמונים מעלות; לתבוע ממנו להצהיר - ולעמוד מאחורי הצהרתו! - על שינוי בעמדתה של ישראל ועל נכונותה לנהל משא-ומתן ישיר, מיידי, על קביעת מפתח (איכותי וכמותי) לפתרון מעשי של סוגיית האסירים החטופים - שלנו ושלהם.
הזמן בוער, אוזל. הצורך במשא-ומתן מהיר לשחרור הוא דחוף, בהול. הוא בוודאי אינו סובל השהיה ודיחוי. כל מה שנעשה עד עתה, לרבות מינוי אדם מצוין כאחראי על "סוגיית החטופים", אין בו די. מבחינות מסוימות, כואב להודות בכך - אין בו ממש, אין בו כלום, כל עוד שריר וקיים סירובו העקרוני הנחרץ של ראש הממשלה לקיים משא-ומתן על שחרורם.
אל תטעו ללכת מחר שבי אחר קריאותיהם של המוחים נגד האחראים ל"מלחמת לבנון השנייה"; אל תבזבזו תחמושת בקרב אבוד - אל תקראו מחר להתפטרותו של ראש הממשלה - תבעו ודרשו ממנו להצהיר, אם אפשר עוד מחר, שישראל נמלכת בדעתה ומעתה ואילך היא מוכנה לנהל משא-ומתן נמרץ, מזורז, על תנאי השחרור של אנשיה השבויים בשבי החמאס והחיזבאללה.
אל תעמעמו את המסר. אל תערבו בו מסרים אחרים. הבהירו אותו וחדדוהו. עשו זאת במלים ברורות, בתביעה אחת מפורשת, בקריאה מקצה הארץ עד קצה - אדוני ראש הממשלה, עד שלא תכריז אל נכונותה של ישראל לשחרר אסירים הכלואים בבתי הכלא שלה תמורת אנשיה הכלואים בשבי אויב, איש מהם לא יחזור לביתו. בתוך תוכך, אדוני, אתה יודע זאת. אנחנו יודעים. כל ישראל יודעת. כל העולם יודע. אם לא עכשיו - אולי לעולם לא.
האם אתה מוכן, אדוני ראש הממשלה, להיוותר נחרץ בדעתך, עקרוני עד תום ( עד מוות?!), נחוש בצדקתך, ובלבד שלא יוכלו להגיד שלא איש עקרונות אתה?
אלוהים, מה תגיד להם, לאנשים המשוועים לאות חיים מיקיריהם בכלל ולשובם לביתם בפרט, כשאתה יודע שהסירוב העקרוני והמנומק שלך ממשיך להמיט עליהם את אסונם???
