שניים הם גיבורי המלחמה מן הצד הלבנוני - המתלהם עם הגלימה והמתבכיין עם החליפה, ראש הטרור וראש הממשלה, חסן נסראללה ופואד סניורה. יש בשניהם כדי לייצג נאמנה את הארץ שמצמיחה ארזים מקרקעה, אבל רחוקה מלהיות דומה בהווייתה, במסכת חייה, מאותו עץ חזק, הארז, שמתנופף בגאון על דגלה.
כל האופי הלבנוני, כל המהות הלבנונית, כל החולשות הלבנוניות התבלטו במיוחד במלחמת לבנון השניה, שבה לבנון שוב המיטה חורבן והרס על עצמה, בניצוחם של השניים, השקרן והמהוגן, שמתחרים ביניהם מי שונא יותר את השכנה מדרום.
השייח' נסראללה - דומה שכבר אין צורך עוד להכביר מלים עליו. מנהיג "מפלגת האל", מנהיג המיעוט השיעי, הוא תופעה שאין לה אח ורע בשום מדינה בעולם. רק בלבנון רבת העדות והמפוצלת יכול היה איש-דת כמוהו להרים ראש, להשתלט על חלק נכבד מהמדינה ולכונן לעצמו מיליציה לוחמנית שעושה בשטח כבתוך שלה.
דרום לבנון היא מדינה בתוך מדינה. לממשלה בביירות ולצבא הלבנוני לא היתה דריסת רגל במדינת חיזבאללה. השייח' הכאריזמטי, שידע לשלהב את השיעים שונאי ישראל, פעל לא בשם השלטון המרכזי בלבנון, כי אם בשם שתי מדינות קיצוניות מ"ציר הרשע", אירן וסוריה, שאינן מפסיקות לבחוש בענייניה ולנצלה כדי לנגח את המדינה הציונית.
דרום לבנון נהפכה למה שרמת הגולן היתה בשנות הששים תחת השלטון הסורי - למיתחם צבאי מאיים על צפון ישראל. שש שנים נחפר השטח ונהפך למיתחם לחימה נגד האויב הישראלי. הכל חיכה להזדמנות, לעיתוי המפתיע, כדי לתקוף צבא ישראלי שאנן. וכמו בגולן - גם על על מיתחמי חיזבאללה בלבנון השתלט צה"ל, למרות כשליו, אבדותיו וגמגומי הממשלה ששלחה אותו. את מחיר השחצנות שהפגין נסראללה משלם העם הלבנוני כולו - בעיי החורבות, באלף הקרבנות, בהרס הכלכלה והתשתיות.
חסן נסראללה יכול להתנחם בדבר אחד. הוא עצמו נושם אוויר ועודנו מחזיק בשני החיילים החטופים, יכול להוסיף ולהתמקח על מחיר שיחרורם ולמתוח באכזריות ובקשיות-גו את עצבי המשפחות. אבל אותו ראש נחש חזבאללי כבר איננו מרים ראש. הוא מסתתר באיזה בונקר עלום בשטח, כמוהו כמו ראש טרור אחר, שכל העולם החופשי מחפש אותו - אוסאמה בן-לאדן. אין הוא עוד מתראיין בשידור חי.
נסראללה הוריד פרופיל, אבל ראו זה פלא: ראש ממשלת לבנון, האיש המתבכיין מוועידת שרי החוץ הערביים על מה שעוללו לארצו ובעיקר לביירות בירתו, שלא נקט אצבע כדי לעצור את מכונת המלחמה הטרוריסטית של חיזבאללה, הוא שזוקף עתה ראש ורוצה לתפוס מנהיגות.
סניורה מנסה להיות בחור כארז. הוא נהנה מרחמי ידידיו הטובים באירופה ובאו"ם ומקווה להיעזר בהם לשיקום ארצו. שום ועדת חקירה איננה מאיימת עליו. איש בלבנון אינו דורש את פיטוריו על מחדלי ההנהגה שלו, שאיפשרו את החורבן בחלקים ניכרים של המדינה. ואם היה מי שציפה, שאולי עכשיו, משהופסקה האש, כשנסראללה מודה למעשה בכישלונו, באחריותו לקאטאסטרופה ומסתתר כעכבר באיזה חור לבנוני, יקום ראש הממשלה סניורה בעוז ובגאון כדי לבוא עימו חשבון - טועה גם טועה.
לסניור סניורה יש טענות רק לצד אחד - ישראל, כמובן. מי שציפה - אולי אצלנו - כי משהושגה הפסקת האש, יאזור האיש אומץ, ינסה להשליט מעתה סדר ושלטון בארצו, יזרוק את נסראללה ומתאבדיו לכל הרוחות, מצחיק את כל מי שמבין משהו בערביות ובלוונטיניות. האיש שמדבר על שיקום, מכין למעשה את הקרקע לאסון הבא.
לא צריך להיות מופתע שאת כל האצבע המאשימה מכוון עלוב הנפש, ראש ממשלת לבנון המוכה, לעבר ישראל. לדידו האשמה איננה בחיזבאללה, שפרץ ב- 12 ביולי את הגבול שהוכר על-ידי האו"ם וביצע פעולת טרור מתגרה ללא כל סיבה, ולא שש השנים של השתלטותו על השטח. גם לא נאומיו המתלהמים, רוויי השנאה, של נסראללה נגד ישראל והעם היהודי. אשמים גם לא הבוחשים-בלבנון מדמשק ומאירן. ישראל היא זו שפתחה במלחמה, היא זו שהרסה, כדבריו, 15 שנה של פיתוח והתקדמות.
סניורה כבר מזמן הפסיק להזיל דמעות. הוא מתוסכל. הוא כועס. הוא מנסה לזקוף גו. הוא מנסה לשקם תדמיתו האישית על-ידי ניסיון לגייס סיוע במערב ותמיכה בערב. והגם שבסתר לבו יודע הוא ויודעים לבנונים שפויים (לא מן העדה האיסלאמיסטית-שיעית, שהוציאה מקרבה את נסראללה וחיזבאללה, ומשתוללת באין מעצור גם ברחבי עירק), מי הגורם האמיתי שמחק 15 שנה של פיתוח - הוא מפנה, איך לא, את חיציו לעבר השכן מדרום.
ולא עוד אלא שכדי לתפוס מקום של כבוד בשורת מנהיגי ערב הגאים, וכדי לפזול בתחינת-רחמים לעבר פטרוניה האמיתיים של לבנון - אחמדינג'אד ובשאר אסד - הוא מוסיף "איום" על ישראל: לא יהיה שלום, עד שלא תיסוג מירושלים, מלבנון, מרמת הגולן ומכל "השטחים הכבושים". וכדי לתת מישנה תוקף להכרזותיו, הוא מתחייב בגבורה: לבנון תהיה המדינה הערבית האחרונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל...
חדל אישים? מתבכיין? - הצחקתם את האדון פואד סניורה מודל פוסט-מלחמה. מנהיג ערבי חדש, אמיץ ונחוש, צץ לנו לפתע מבין ההריסות. הוא לא אשם בכלום, גם לא נסראללה, רק ישראל וצה"ל.
אצלנו כמובן יחקרו את המלחמה, ימצאו אשמים, יערפו ראשים, יבקשו לדעת מדוע הופתענו, מדוע התקשינו בלחימה, מדוע לא הושגו מטרותיה. לא כן בלבנון. זו תמשיך בדרכה שלה, בלי ועדות וחקירות, עם הסגנון המאפיוזי, עם הצביעות הלוונטינית, עם חוסר-האונים המוכר, עם חוסר הנכונות לפתח מערכת יחסים חדשה ומועילה, לטובת שתי המדינות, שני העמים, לאורך "הקו הכחול".
ובעוד זמן-מה, לאחר שראש הממשלה הנוכחי בביירות יירד מן הבמה, כנראה לא בדרך הטבעית לבשר-ודם רגיל אלא בדרך הלבנונית הטבעית, עלולה לבנון שוב למצוא עצמה - בגלל גורמים בלתי אחראים בתחומה, בגלל היעדר שלטון מרכזי חזק, בגלל איזה נסראלללה חדש שיצוץ לה - תחת נעלי ושרשראות צה"ל. שוב יימחקו שנים של פיתוח וקידמה בלבנון, וחוזר חלילה.
יש רק לקוות, שישראל עצמה לא תחזור עוד לעולם-ועד על שגיאות מלחמת לבנון השנייה - לא בחזית הצפונית ולא בשאר החזיתות, גם לא בחזית הגרעינית שענני השחור שלה כבר מתרגשים עלינו ועל תבל כולה. ולסניורה נאמר: גם בלי ועדת חקירה לבנונית, גם אם תמשיך עוד זמן-מה להיות ראש הממשלה ולהסתובב עם חזה מנופח ואצבע מתנוססת בשטוקהולם או בפריז - אתה, יותר מנסראלללה, אשם בנפילתה של ארץ הארזים.
