חגי סגל, בשבועון "בשבע", הציע למפלגות הימין להצטרף ל"ממשלת חירום" בראשות אולמרט. זו לי אולי הפעם הראשונה במשך שנים רבות שעלי לחלוק על חגי, ולומר שאסור לתת יד לאולמרט ולחבריו, אסור להצטרף לממשלת אולמרט, גם תמורת הבטחה להניח על המדף את תוכנית הגירוש שלו, ואפילו אם יוסיפו גם את הבקשיש של הפסקת מדיניות החנק, הננקטת עתה נגד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.
ואפילו היו אולמרט ומרעיו, אנשים כמו עמיר פרץ ויולי תמיר ממייסדי שלום עכשיו, וכל האחרים שידיהם מגואלות בפשע גירוש יהודים והגלייתם מעל אדמתם בארץ ישראל - אפילו היו מביעים חרטה ומצטרפים למחנה הלאומי, גם אז ספק גדול אם סדרי שלטון תקינים לא היו מחייבים קבלת אחריות והסקת מסקנות מצד מנהיגים שנכשלו כל כך. מה גם, שגם חגי אינו מעלה על דעתו שמישהו שם חזר בתשובה, ולכל היותר מדובר בפסק זמן להתאוששות בדעת הציבור, ואח"כ יחזרו לסורם. גם האיחוד הלאומי וגם המפד"ל חטאו מספיק בימי שרון, כאשר ישבו בממשלתו כל אותה תקופה ארוכה, בה נעשו הסידורים והוכנו הכלים והוכשרו הלבבות ואורגן הצבא והמשטרה ונבנו האמצעים המשפטיים - והם המשיכו לשמש כפיגום, עד הסוף ממש. את האיחוד הלאומי נאלץ שרון לזרוק מן הממשלה, המפד"ל קפץ רגע לפני שעמדו להשליך גם אותו.
יהא זה ממש מגוחך, אם הפעם, במקום פיגום תשמשנה מפלגות הימין כסולם שיאפשר לאולמרט לטפס ולעלות מתוך הבור שלתוכו הפיל את עצמו ואת ממשלתו במלחמה האחרונה.
בעיני, הנימוק העיקרי נגד כניסה לממשלת אולמרט הוא מוסרי. אולמרט הוא אחד הכוחות המרכזיים שעמדו מאחורי תוכנית הגירוש של שרון, והוא נהג להתפאר בכך בפומבי. וכאן שוב עולה שאלה של אמת בפוליטיקה: כשאנחנו אומרים שהמעשה הזה היה מעשה-פשע (וכיום, גרשון הכהן, בביקור תנחומים אצל משפחת מורנו במושב תלמים, מודה: ביצעתי פשע נגד העם היהודי) - האם אנחנו מתכוונים לכך באמת? מועצת יש"ע איבדה את עולמה משום כך, שבפיה אומנם כינתה את המעשה כפשע, אך למעשה ראשיה הסתודדו, תיאמו ואף התחבקו - עם הפושעים. ידעו נא הפוליטיקאים מן האיחוד הלאומי, שאם יחברו עכשיו אל מבצעי אותו הפשע, גורלם יהיה כגורל מועצת יש"ע. הציבור הכתום יפנה להם עורף ובבחירות הבאות יעשה איתם את החשבון. צבי הנדל, למשל, מגורש בעצמו - האם הוא יישב בממשלה אחת עם המגרשים הראשיים, כאילו לא קרה כלום? אני עדיין מאמין שהציבור שלנו אינו עד כדי כך ציני שלא תהיה בו התקוממות מוסרית נגד שותפות שכזאת.
הצטרפות הימין לממשלת אולמרט תהיה כרוכה גם בכמה שאלות מעשיות:
מה בדבר המחוייבות של ממשלת אולמרט למדינה הפלשתינית ולמפת הדרכים, המכשיר המדיני שהוקם כדי להביא את המדינה הזאת לעולם? בשעתו אמר לי ח"כ צבי הנדל שהוא לא קרא את המסמך הנורא הזה, הגרוע ביותר לישראל מאז הספר הלבן הבריטי של שנת 1939, ואף סנט בי, שאני כביכול "קורא מסמכים" יותר מדי.
האם ידרוש הימין מאולמרט לשנות את קווי היסוד של ממשלתו, למחוק מתוכם את התמיכה בפלשתין ולהיכנס לשם כך לעימות עם הנשיא בוש? והואיל ודבר כזה כמובן לא יעלה על הדעת, כיצד יוכל הימין הישראלי להסתופף תחת מצע פלשתיני, ולהמשיך להיקרא "ימין"?
שאלה נוספת: ומה יהיה גורל גדר ההפרדה בממשלה משותפת עם הימין? האם ימשיכו לבנותה, למרות ההתנגדות הנרחבת לגדר הזאת בכל ההתיישבות היהודית, ובמחנה הלאומי בכללותו? אני, עבדכם, בניגוד לדעת כל חברי, דווקא מצדד בבניית הגדר ואני מתכוון להקדיש לכך מאמר מיוחד. אך התועלת שאני רואה בגדר מותנית בהגדלת מספר היהודים שמעבר לגדר לכדי מיליון, ולפחות בהכפלתם המהירה מ- 300,000 ל- 600,000. שאם לא כן, הגדר תהיה אכן אסון לאומי.
האם מסוגל הימין לגבות מממשלת אולמרט תמורת הצטרפותו מחיר של תנופת התיישבות אדירה כזאת? וזאת יש לזכור: גם כאן תהיה התנגשות עם ארצות הברית, שבקושי השלימה עם בניית הגדר, אך גל מחודש של התנחלות לצנינים יהיה בעיניה, מפני שיש בו כדי לסכל את "חזונו" של בוש, חזון המדינה הפלשתינית.
כל שאולמרט יכול להבטיח לאפי איתם הוא הפוגה ברדיפת המתנחלים, ולא יותר, וספק גדול אם תמורת כניסתו לממשלה ישיג הימין אפילו את ביטול גזירת הריסת המאחזים.
להתעמת ולהתמקח עם האמריקנים על שינוי חזית גמור בשאלת המדינה הפלשתינית וההתיישבות היהודית - שני נושאים הכרוכים יחד - יכולה רק ממשלה חדשה, ממשלת-מהפך שתקום על מצע פטריוטי של ארץ-ישראל, שתציג את עצמה בפני הציבור האמריקני וממשלו כמי שנבחרה בבחירות דמוקרטיות לפתוח דף אחר, דף חדש. ממשלת-המשך של משטר שרון, עם כמה טרמפיסטים ימנים, לא תוכל לעשות זאת.
אני מכיר אישיות ציבורית אחת בעלת שם ומעמד וסיכויים להגיע לשלטון, שגילתה אומץ לב לשחות נגד הזרם ולהכריז גלויות שלישראל אסור להסכים בשום אופן להקמתה של מדינה פלשתינית במערב ארץ ישראל. שם האיש משה (בוגי) יעלון, ויש להעריך את עמדתו זו במיוחד בגלל המקום שממנו הוא בא, לב הממסד. בנימין נתניהו, למשל, שלפני כניסתו לממשלת שרון התנגד בפומבי למדינה הפלשתינית ונימק זאת - כרגיל - בשיכנוע רב, ירד מן ההתנגדות הזאת עם התירוץ הרפה שהרי זו כבר, כביכול, עובדה קיימת.
יעלון גיבש את דעתו לא מתוך אידיאולוגיה. הוא בא מן השמאל. יושרתו האינטלקטואלית הביאה אותו למסקנה הזאת, ולכן הוא האיש שיוכל להביא בפני וושינגטון בצורה אמינה שינוי חזית של ממשלה ישראלית. ואולי תהיינה נסיבות בינלאומיות שיקלו לתקן את השגיאה הפטאלית שעשו שרון ואולמרט, ואולי כבר יתחלף אותה שעה הנשיא בבית הלבן. מכל מקום - אולמרט , בכל הרכב שהוא של ממשלתו, לא יוכל לעשות זאת. וללא שינוי מדיניות גמור בשאלה הפלשתינית - אין לישראל תקומה בארץ הזאת.
ועוד פרט "קטן": היעלה על הדעת, שמי שמתיימרים להיות באי הכח של "הכתומים" ייכנסו לממשלה ולא ידרשו כתנאי-בל-יעבור את קיום ההבטחה "נשוב לכל יישוב"? ולא יתבעו בראש וראשונה את בנייתו מחדש של גוש קטיף, ולו כדי שאפשר יהיה לשוב ולשלוט על ציר פילדלפי ועל מעבר רפיח, שבלעדיהם לא יהיה ביטחון לישראל, ואישר זאת אך זה עתה ראש השב"כ דיסקין, שהזהיר מפני הפיכת רצועת עזה לדרום לבנון מספר שתיים, בגלל הברחות הנשק והמחבלים לתוכה וגם מתוכה - אל הנגב, ליו"ש, ואף לתוך הקו הירוק. נראה את ח"כ בני אלון משיג אצל אולמרט את שבות ישראל לגוש קטיף...
ועוד לא אמרנו מילה על צורכי עם ישראל כולו, לא רק מן ההיבט הלאומי המתנחל. הכל יודעים היום, שהחולי והרקב פשטו בכל חלקי המימסד הישראלי השלטוני, והם עמוקים מאד. היש לנו תקומה עם תקשורת עויינת, שמאלנית, תבוסנית, פרו-פלשתינית ובולשביקית? האם תוכל למשול כאן ממשלה פטריוטית-ציונית ללא שינויים עמוקים בהרכב ובפילוסופיה של בית המשפט העליון? והיש בכלל עתיד למדינה יהודית כאן, ללא מהפכה מן היסוד בחינוך? והאם בהרכב הנוכחי מסוגלות צמרות הצבא, המשטרה, השב"כ, משרד החוץ והמשפטים, עם הדיסקטים של "שלום-עכשיו" תקועים בראשיהם, להביא התחדשות למדינה הזאת, שבלתה בלא עת?
האם את כל זה ניתן לעשות בממשלת אולמרט? ואם לאו, מה יש לימין לחפש תחת כנפי ממשלה כזאת?
תאמרו, יש סכנת מלחמה ויש איום אטומי מצד אירן? התשובה על כך היא, שניתן לשבת באופוזיציה ולתמוך בצעדי חרום ממשלתיים. נתניהו ואיתם עשו זאת יפה מאד במלחמה האחרונה, מבלי להצטרף לממשלה.
הציבור בישראל אינו אוהב מפלגות חדשות. גורלה של קדימה, שבעזרת השם סופה קרוב, ישמש אות אזהרה נוסף נגד צמיחתן של מפלגות קיקיוניות. ובכל זאת, כדאי למנהיגי האיחוד הלאומי לרשום לפניהם, שאם יעשו את הצעד הזה ויצטרפו אל אולמרט, התוצאה תהיה מחיקתה של מפלגת הימין האחרונה מן המפה הפוליטית הישראלית, ובכך תתגשם נבואת הפסימיסטים, שאמרו מראש שהתחברות האיחוד הלאומי עם המפד"ל של זבולון אור לב תביא לבליעתו בתוך המפד"ל, ולא ייוודע כי בא אל קירבה.
והואיל והטבע אינו סובל ואקום, תקום בהכרח מפלגה ימנית אחרת, חדשה, שהרי הליכוד מזמן כבר חדל להיות ימין, ולא ייתכן משחק דמוקרטי ללא שחקן ימני אחד, לכל הפחות.
