הרצון האנושי לפתור בעיות משכיח לא פעם מן האדם את העובדה המוזרה כי תוך כדי פתרון בעיה אחת נוצרת בעיה חדשה, שהיא לעתים חמורה יותר מן הבעיה המקורית. נוכח הצעות שמושמעות באחרונה לפיהן ראוי לקצץ בחיל האוויר כדי לפתור את הבעיות שהתגלו בחילות היבשה של צה"ל בעת מלחמת לבנון השנייה - נראה כי מתווה השגיאה הקונספטואלית הקשה מנסה לחזור על עצמו.
בשנים החולפות פיתח צה"ל, בחוכמה, את הזרועות ארוכות הטווח שלו: חיל האוויר, חיל הים (ספינות טילים משוכללות וצוללות יחודיות מדגם "דולפין") ואת מערך הטילים (שרק בחלקו כפוף לצבא היבשה). בנוסף לכך הרחיב צה"ל מאד גם את חיל המודיעין. מכיוון שמשאבי תקציב הביטחון מוגבלים נאלץ צה"ל לצמק את מערך השדה.
האם החלטות אסטרטגיות אלה היו נכונות? לדעתי - בהחלט כן, והמלחמה בלבנון הוכיחה זאת. הפגיעה המשמעותית בחיזבאללה נבעה מהפצצות חיל האוויר (ובאזור החוף גם הפגזות חיל הים). כדי לחדד את משמעות השינוי האסטרטגי הזה ניתן לומר שתוצאות המלחמה נקבעו בחלקן הארי על-ידי הפצצות אלה, בשעה שתרומת צבא היבשה למכה שהונחתה על חיזבאללה היתה משנית.
חשיבותה של המהלומה היבשתית התמקדה בעיקר בניקוי המערך המבוצר של חיזבאללה בקרבה המיידית של הגבול הצפוני של ישראל. יתר על כן: למרות נפח פעילות גדול מאוד מספר האבידות של חיל האוויר בשלב ההפצצות היה אפס. הפגיעות הבודדות במערכות המוטסות התרחשו בשלב הסיוע לכוחות הקרקע. גם לחיל הים היו, יחסית לפעילות ההפגזות, רק מעט נפגעים.
נוכח פני הדברים האלה מתברר כי יש כאלה שהתחנכו על ברכי תפיסת העולם הצבאית שלפיה חילות היבשה הם המכריעים ואילו חיל האוויר מסייע לכוחות הקרקע בסיוע ישיר וגם בשמירה על שמיים נקיים - שלא יכולים להשלים בקלות עם שינוי תפיסת העולם הזו ויש להם קושי להפנים את עליית מרכזיותו של חיל האוויר על חשבון מעמד חילות היבשה. אבל זאת האמת שאי אפשר להתעלם ממנה. על כן ראוי לומר כי צדק הרמטכ"ל חלוץ כשאמר כי בלחימה מסוג זה שהתרחשה בלבנון ניתן להגיע להישגים הריאלים הנדרשים, עם חיל האוויר כמעט לבדו.
גם היכולת של החיזבאללה לפגוע בנו את הפגיעה היזומה והמשמעותית יותר, הפגיעה בעורף, נבעה מאמל"ח ששוגר בדרך האוויר למרחקים גדולים ולא מפעולה קרקעית.
חיל האוויר נותן מענה למשימות בעומק האויב. יש משימות ארוכות טווח ויש כאלה שהן מאוד ארוכות טווח, שרק חיל אוויר וחיל הים מסוגלים לטפל בהן. אולם בחינת שדה הקרב מלמדת כי גם בלחימה נגד כוחות קרקעיים משוריינים ואחרים יש לח"א, על מרכיביו השונים, יתרון של כוח אש, ניידות והישרדות גבוהים.
למרות כל אלה לא נראה לי שאבד הכלח על חילות היבשה - חי"ר, שריון, תותחנים, הנדסה ותומכי הלחימה. ראשית, משום שגם אם חיל האוויר עודנו "המוביל", חשוב שתהיה בידינו חלופה לפתרון הבעיות הצבאיות במקרה שבו הצד שכנגד מתכונן היטב למלחמה הבאה ועלול להפתיע אותנו עם תשובות שיגבילו את יכולת הפעילות של חיל האוויר. שנית, כיבוש שטח יכול להיעשות רק על-ידי כוחות קרקעיים ואת הדגל על הפסגה הנכבשת מציב בסופו של דבר הלוחם הקרקעי. השאלה היא מתי אנו צריכים לכבוש שטח? האם בכל מלחמה? והשאלה היא לכמה לוחמי יבשה אנו זקוקים במתאר הלחימה הצפוי. עלינו להיזהר שלא להחזיר את הצבא אחורה ולהתכונן למלחמות העבר.
נראה לי שברור איפוא כי הקיצוץ בצבא היבשה היה מוצדק. הצרה היא שמה שנותר לא זכה לקבל את הטיפול הצבאי-מקצועי הראוי. צבא היבשה הוזנח במשך שנים על-ידי דורות של ממשלות ורמטכ"לים ולא היה בשיא הכשירות הנדרש למלחמה מן הסוג שמצאנו בלבנון. הימנעות מכשירות יחידות פירושה הקטנה בלתי מבוקרת של סדר הכוחות הצבאי. זה ועוד. מספר הנפגעים ביחידות שלא בכשירות גבוה ביחס להישגים. נכון שהצטיידות ואימונים עולים כסף. אולי אפילו הרבה כסף. אם כסף זה חסר אזי עדיף בעיני לסגור עוד אוגדה ולהקדיש את התקציב שייחסך לאימון מהותי של האוגדות הנותרות, להשלמת פערי ההצטיידות ולשיפור המיגון האנושי.
ועוד נתיב חשוב אחד אסור לנו להזניח: יש לדאוג לכך שהמידע המודיעיני העשיר שנאסף על-ידי המודיעין יגיע לכל הדרגים, יוביל לפיתוח תורת לחימה ושיטות לחימה שיוכלו להתמודד עם האתגרים שהאויב מציב בפנינו וכי תורות לחימה אלה יוטמעו בצה"ל.