מלחמת לבנון השנייה לא היתה רק מלחמה שהתנהלה בין ישראל לחיזבאללה. ברשת האינטרנט ובעיתונות הכתובה והאלקטרונית נתקיים לו מאבק בין נארטיבים: הנארטיב של השמאל המתון/ציוני בואך מרכז, והנארטיב של השמאל הראדיקלי ציוני.
כל 'צד' לויכוח מותח דגש סביב העובדות הנוחות לו והמתאימות לו ולשרטוט המציאות שהוא מנסה לצייר. כל צד מעניק פרשנויות אחרות לעובדות קיימות. השמאל הראדיקלי (ואף מאוד, קרי, בואך השמאל האנטי ציוני) רואה בישראל "מעצמה קולוניאלית כובשת", ביהודים ה"רעים" ובערבים (לבנונים/פלשתינים) ה'טובים' תמיד, קורבנות של מדיניות התוקפנות. תגובת ישראל "בלתי מידתית" ("לפתוח במלחמה בעבור התגרות קטנה של חטיפת שני חיילים? יש לשחרר אסירים כמו כל מדינה מהוגנת" - כך הם אומרים).
השמאל הראדיקלי רואה בעצמו 'השמאל האמיתי' ואילו השמאל הציוני עבורם אינו אלא 'תינוק שנשבה' בתעמולת ה"כתבלבים" של הערוץ הראשון והשני, 'מסומא דם בעיניו' (עליו לנקות תחת זרמי מים את הדם מעיניו כדי שתתגלה לו האמת של השמאל ה"נכון", הלא הוא השמאל הראדיקלי) ו"מקורנף".
השמאל הראדיקלי, בעיני עצמו, הוא ה'שמאל האמיתי' (גישה זו מזכירה לי את גישת חרדים קיצוניים, לפיה כל מי שאינו דתי דיו כמוהם, אינו "יהודי" כלל!).
השמאל הציוני בואך מרכז, מאידך, אינו טומן ידו בצלחת: השמאל הראדיקלי בעיניו הוא "הזוי", "תלוש" ו"לוקה בתסמונת יהודית ידועה: הלקאה עצמית"; מצדו שלו, השמאל הראדיקלי גם הוא עצמו אינו טומן ידו בצלחת באבחונים 'פסיכולוגים' ו'פסיכואנטליטים' ל'שמאל' האחר: השמאל הציוני בואך מרכז לוקה בעיניו במחלה: "הוא חי בשטעטל", הוא צועק "גוועלט" והוא לוקה בתסמונת יהודית פארנואידית ידועה שבה "כל הגויים נגדנו".
השמאל הציוני בואך מרכז, לפי השמאל הראדיקלי - צועק "שואה" בכל הזדמנות, מבלי להבחין על מה ולמה (הערת הכותבת- דומני שאחמדינג'אד דיבר על השמדת ישראל... לא?).
שני הצדדים ל'קרב' הנארטיבי (אשר מתקיים בשדות הפובליציסטיקה), שני הצדדים לקרב על האמת, אותו קרב על הנארטיב והקרב על הפרשנות ה'נכונה' של העובדות מאפיינים באופן שבו הם מקיימים את קרב התרנגולים על ה"אמת" שלהם, מאבק על נארטיבים ו'פרשנות אמת' המתקיים בכל יריבות בין 'פלוגה' גרסתית אחת לרעותה: כל מאבק חברתי שהוא (לרבות מאבק פוליטי, שהוא סוג של מאבק חברתי שעוסק בעניינים של מגזר שלם - תושבי המדינה) הוא קודם כל המאבק על הנארטיבים והאמת - הכלי של כל צד הוא לספר את ה"אמת" מנקודת מבטו, הכלי של כל צד הוא לערוך דה-לגיטימציה ל"אמת" של הצד השני (במקרה דנן אנו נוכחים באבחון פסיכואנליטי הדדי שבו כל צד מאבחן את משנהו כ"לוקה בתסמונת השטעטל", כאשר השמאל הראדיקלי מייחס זאת ל"פרנויה" של השמאל המתון- קרי חרדתו המוצדקת מפני תוקפנות אירן, והשמאל הציוני מיחס את ה"שטעטליזם" ל'תסמונת ההלקאה העצמית של השמאל הראדיקלי, הרואה בישראל את האשם האולטימיבי, בכל נקודת זמן ובכל מצב, מה שלא יהיה);
הכלי של כל צד הוא לשים דגש על העובדות ועל תיאור התרחשויות' ועל הפרשנויות כפי שנוח לו. כך למשל השמאל הראדיקלי אומר: "מדוע פתחו במלחמה בשל התגרות קטנה", ואילו השמאל הציוני רואה בחטיפת החיילים לא התגרות קטנה אלא התנהגות מתמשכת של החיזבללה בגבול הצפון, מאז נסיגת 2000', אשר נועדה להכריע את כוח ההרתעה של ישראל.
השמאל הראדיקלי רואה בכיבוש אם כל רע ושורש כל חטאת, ורואה במיגור הכיבוש פתרון לקטיושות ה'חיזבאללה'- השמאל הציוני אינו מאמין לנסראללה שמעיניו נתונים לעניין הפלשתיני הצודק - "הוא רוכב עליו" - הם אומרים, משתמש בעניין הצודק הפלשתיני כדי להעלות על נס אידיאולוגיה תוקפנית רצחנית שיעי; הוא אינו קשור לעניין הפלשתיני (הגם שהוא רוצה להציג את עצמו כקשור).
השמאל הראדיקלי רואה בישראל פושעת מלחמה, ואילו השמאל הציוני מדגיש כי ישראל אינה רוצה להפגיז כפרים וישובים, ועושה זאת מכורח זאת שהחיזבאללה מסתתר שם. השמאל הציוני מטיל את האחריות לפתחי החיזבאללה המשתמש באוכלוסיה לטובתו שלו בציניות ("ככל שיותר מהם יפגעו, כך יטב למצוקה שתתגדל ולכן יבושם לחיזאבללה!").
השמאל הראדיקלי מבקש להידבר עם חמאס, עם אירן, עם חיזבאללה (באמצעות מתווכים) ועם סוריה - השמאל הציוני בואך מרכז שואל בציניות: "על מה בדיוק נדבר, על האופן שבו תתבצע השמדתנו?". השמאל הראדיקלי קורא להפסיק מלחמה כיוון ש'ארגון גרילה אינו ממוגר ע"י צבא באף מקום בעולם" והשמאל הציוני בואך מרכז רואה אמרות מופרחות אלו לאוויר כ"תבוסתנות" ו"החלשת חיילנו בצפון".
הנה כי כן, מתגוששים להם הנארטיבים. ריבוי הנארטיבים והדיעות שמיודענו נסראללה קורא מדי יום (נאמר בכתבת תחקיר לא מזמן בידיעות אחרונות, שנסראללה אינו מפלה בין "ידיעות" להארץ ומתעניין בכל פרשנות ישראלית למצבו ועל מצב האזור) - מעיד בעיניו על "חולשת הישראלים"; אך לא זו אם כי - ריבוי נארטיבים, פרשנויות, וגרסאות המתארות את המציאות הם אלו הם קווי האיפיון של חברה דמוקרטית, בריאה, אשר מתקיימות בה גרסאות שונות של המציאות, ולא גרסה מוכתבת אחת.
חברה אשר בה אנשים חושבים אחרת מן הזרם המרכזי, ועדיין יש להם מקום בשיח הציבורי, והם משתכנעים ומשוכנעים ומשכנעים. מה שנתפס מנקודת המבט הצרה הטוטליטרית של נסראללה כ'קורי העכביש' - אינו אלא ביטוי של חברה בריאה, אשר מתקיימים בה נארטיבים שונים ודו שיח מפרה על הגדרת המציאות והצדק והאמת. זוהי חברה חופשית, רבגונית ופתוחה אשר גם בימי לוחמה נשמע בה קולם של כותבי 'הגדה השמאלית'. בריאות זו (ופתיחות זו) של החברה מגדיר נסראללה כ'קורי עכביש' - אך דווקא על שום 'קורי עכביש' אלו ראוי לנו להלחם בו - על עצם הדמוקרטיה שלנו, על החופש שלנו, ועל היותנו מדינה יהודית - אך עם זאת דמוקרטית.
כדי שנוכל לקיים בתוכנו גופי שמאל ראדיקלי, הבועטים במדיניות הממשלה וקוראים לה 'פושעת' - נחוץ לנו להתעקש על קיומה של חברה חופשית - על עצם קיומה הפיזי, ועל עצם החופש שבה.
לקיומו של השמאל הראדיקלי בשיח הציבורי חשיבות עליונה, כמו זו שהיתה לביקורת על עצם ביצוע תוכנית ההינתקות ולמחאה עליה מצד ה'ימין הכתום' באוגוסט 2005 - שוליים תמיד מאפשרים למרכז לבחון בחינה נוספת את מדיניותו ותפיסתו: לעיתים בדיעבד של 25 שנה, המרכז מגלה שהוא טועה (כפי שהיה כאשר המרכז הכיר בצורך לקיים מדינה פלשתינית, כ- 25 שנה לאחר אורי אבנרי).
מאידך, בחברה בריאה הנאבקת על קיומה אותם שוליים מהווים הנץ הביקורת על המרכז, אך אינם בהכרח (כפי שהיה נסראללה רוצה לחשוב) "מחלישים את העם" - כשלעצמי, שמאל ציוני, לא השתכנעתי במרבית טיעוני השמאל הרדיקלי. אך עצם קיומם בשיח מצדיק בעיני ביתר שאת את המאבק על מדינתנו - זו הדמוקרטית, והיהודית, שמאפשרת לקבוצות שמאל ראדיקלי להרים את קולם (הנחוץ!) בשיח.
אספקט מיוחד של המאבק על הנארטיבים מתקיים בשתי קהילות אשר מזוהות באופן מסורתי (ואולי שגוי) עם השמאל: האחת היא הקהילה ההומו-לסבית (היות ונדם המצעד, ראוי להחזיר את השיח ההומולסבי למרכז דרך העיניים של השיח על ה"מצב"); בקהילה זו התאוננו מספר אנשים (הן בקהילה ההומוסקסואלית והן
בקהילה הלסבית) כי מחייבים אותם (בלחץ חברתי של הקהילה) להיות 'שמאל ראדיקלי', מתוך קונספט (שגוי, לטענתם!) כי מי שהוא הומוסקסואל/לסבית ועל כן מיעוט "חייב להבין את המיעוט הערבי".
לא כך הוא הדבר, לפי טענתו של
כתב אנונימי ממגזין GO-GAY הטוען כנגד כפיית קונצנזוס שמאלני בקהילה ההומו-לסבית. הקהילה השנייה היא הקהילה המשכילה, האינטלקטואלית: גם ממנה מצפים להיות 'נגד' אך לפעמים הם (החכמים, הפרופסורים, האינטלקטואלים, המשכילים) הם גם
'בעד' (וכשהם בעד, כמו למשל פרופ'
דב נבון, מכנים אותם השמאלנים הראדיקלים 'בוגדים במסורתם האינטלקטואלית').
ראשית כל הגחה של מאבק חברתי, איפוא, כפי שראינו משולי הטקסט של הדיון הציבורי בין השמאל ה"מתון" (המכנה עצמו "שפוי") לבין השמאל הראדיקלי (המכונה ע"י אותו שמאל מתון "תלוש" ו"הזוי", ואשר מכנה עצמו השמאל ה"אמיתי" ואת השמאל האחר "מקורנף") הוא הקרב על הבופור/החווה הסינית של שרטוט המציאות: ב'קרב' הזה מציגים פרשנויות, עובדות, נארטיבים, מחלקים תפקידים של "טוב" ו"רע" "צודק" ו"לא צודק" בין השחקנים במשחק (בעיני חלק מדוברי השמאל הראדיקלי החיזבאללה והחמאס הן תנועות שחרור הנאבקות בקולוניאליזם של המערב, והמרכז אומר: "אנחנו מדינה קטנה וצודקת תמיד, מוקפת אויבים");
לעיתים גם סוף מעשה של כל מאבק חברתי הוא שרטוט הנארטיב - לעיתים, איפוא, שרטוט הנארטיב אינו 'ראשית מעשה' אלא 'סוף מעשה' - קרי, לאחר שצדקת צד זה או אחר מועלית על גל המציאות - הכל מאמצים את הנארטיב של הצד המנצח.
מאבק זה בין נארטיבים אשר אנו נוכחים בו בתקשורת הכתובה, האלקטרונית ובהפגנות ברחוב (למשל הפגנת 1,500 הנשים אמש) מגולם כאן אולי, על-רקע המלחמה בלבנון (או איך שהרמטכ"ל/משרד החינוך/ההסברה לא יקרא לה בדיעבד), אך למעשה מאבק זה על שרטוט תמונת המציאות מאפיין כל מאבק חברתי.
המאבק המזרחי בישראל מאופיין בנארטיבים מתרמיל הנארטיבים של סמי שלום שטרית, פרופ' יהודה שנהב ופרופ' סמדר לביא, למשל, ועל פיהם ההתייחסות של הממסד האשכנזי בישראל אל המזרחיים אופיינה בקולוניאליזם ובאימוצם בכפייה אל הנארטיב הכל-ציוני (כאשר למעשה הנארטיב הציוני הטיפוסי של 'כמיהה לציון', לדברי דוברי ה'קשת' אינו חל על הקהיליות היהודיות בארצות האיסלאם, ונכפה עליהם ע"י הכוח הנארטיבי-לספר-מחדש-את-ההיסטוריה של הציונות).
המאבק הפמיניסטי רואה בהיסטוריה ככזו ששוכתבה על-ידי גברים, והותאמה לצרכיהם להדיר את הנשים ממוקדי הכוח. תיאור ההיסטוריה הקווירית מחפש נקודות בהיסטוריה בהן לא זו בלבד שהיה לגיטימי להיות הומוסקסואל/לסבית אלא על נקודות בהיסטוריה המינית אשר בהן נטייה-מינית לא היתה קטיגוריה, וחד-מיניות לא היוותה עניין בכלל (שכן נטייה מינית לא היתה קטגוריה).
כל מאבק חברתי, איפוא, מאופיין בשרטוט נארטיבים ובקריאת תיגר על הנארטיב השולט. האמת, אנחנו יודעים כבר, איננה אלא פונקציה של מי שדובר אותה (צפייה בטלוויזיה בנסראללה מדבר מחדדת אמיתה זו ביתר שאת).
