"אני אב שכול לילדים חיים", נשמעה זעקתו של אבא באחת מתוכניות הטלוויזיה, זעקה מצמררת זו עדיין מהדהדת באוזני למרות שעברה כבר כמעט שנה. "יותר משלושה חודשים לא מאפשרים לי לראות את בני", הוא מספר, "אני אב שכול לילדים חיים", זעק בדמעות וזעזע כל לב אנושי.
לצערי נושא זה מוכר לי, ראיתי ושמעתי אבות רבים, הזלתי לא מעט דמעות לשמע סיפורים מצמררים, חשתי על בשרי חוויות לא נעימות, ולבסוף החלטתי לאפשר לעצמי גם לכתוב על נושא זה שהוא קשה, בעייתי, ושנוי במחלוקת תהומית.
הסיפור מתחיל באופטימיות ובשמחה, שני בוגרים, איש ואישה מחליטים להינשא, בדרך כלל מאהבה ולא מכורח. לאחר זמן ומתוך הכרה הדדית מחליטים לממש גם פרי לאהבתם, ילדים. עם השנים השיקולים משתנים, האהבה בדרך כלל נשחקת, החיים כבר אינם זוהרים ומבטיחים כמו בתקופת ירח הדבש. צריך להתחיל להתמודד עם החיים, צריך לגייס את מירב הסבלנות והסובלנות לבן/בת הזוג, אבל לא תמיד זה עובד בצורה החיובית. בעולם האמיתי, העכשווי, החיים שונים, לא תמיד ברורים, מעמדם ההיסטורי של הגבר והאישה מיטשטש ויוצר בלבול ומבוכה.
הגבר כבר לא אותו צייד מיתולוגי מפרנס ונערץ ע"י האישה שממתינה בקוצר רוח לבעלה, על-מנת להעניק לו ארוחה חמה ואהבה. כיום החברה כופה עלינו שוויוניות יתר, כיום חלק גדול מאד מהנשים משכילות יותר, ובצדק תופסות גם עמדות מפתח בכירות. לעיתים גם משתכרות יותר מבני זוגן. לחלקן כבר אין עודף פנאי להקדיש לחינוך הילדים המשותפים, יש מועדוניות, מטפלות ושאר מיני פטנטים. הן עסוקות ממש כמו הגברים בקידום הקריירה האישית והכלכלית שלהן. אפילו בצבא מפקדות צעירות דוחקות את רגלי המפקדים המסורתיים והקשוחים.
מוסד הנישואין מקבל ממד אחר, כבר אין תלות הדדית של גבר ברעייתו ואישה בבן זוגה. ארוחות חמות ומגוונות יש בשפע במסעדות בחוץ, ואפילו אהבה או יותר נכון פורקן מיני יש מחוץ לבית, בצורה זמינה וקלה, הן לגבר והן לאישה. הדבק שאיחד את המשפחות במשך אלפי שנים הולך ומתפורר. החלטה לגירושין הופכת לכאורה להיות קלת דעת יותר, אין סבלנות להשקיע בנישואין הקיימים, הפיתויים בחוץ קורצים, ה"אביר/ה על הסוס הלבן" ממתין (אולי) שם בחוץ, בדיוק מעבר לפינה.
"לייצג גבר בבית המשפט לענייני משפחה, אצל שופטת? חבל על הזמן והכסף", כך אמר לי אחד מעורכי הדין היותר נחשבים (בדיני משפחה) בפרץ רגעי של גילוי לב. חשבתי שהוא מפריז, התחברתי עם קבוצות של גרושים ואפילו הייתי באחת ההפגנות שהתקיימו מול בית המשפט לענייני משפחה. "אבא זה לא כספומט", "ילדים לא מתגרשים מאבא", "דורשים צדק", "רוצים שוויוניות גם בנטל המזונות", אלה רק חלק מהשלטים שנשאו המפגינים המעטים.
התקשורת לא הגיעה למרות שהמארגנים טרחו ליידע את כל אמצעי התקשורת על קיום ההפגנה, וכך ההפגנה דעכה ללא תוצאות. לא בכדי הגיעו גברים מעטים להפגנה, רובם ככולם חייבים לשלם דמי מזונות מופרזים, מאותה משכורת הם צריכים עכשיו לכלכל שני בתים במקום בית אחד לפני הגירושין. להם אין זמן להפגנות, הם לא יכולים להרשות לעצמם לאבד הכנסה של יום אחד. הבנתי שיש כאן בעיה, נכנסתי למנוע החיפוש של גוגל באינטרנט, וחיפשתי תחת הערך "עמותת גברים" התוצאה היתה מגוחכת, 3 אתרים. חיפשתי שוב, הפעם תחת הערך "עמותת נשים" וקיבלתי 62 אתרים! נכון שחלק גדול מהאתרים אינו קשור לדיון זה אבל בכל זאת הנתונים ראויים לתשומת לב.
למען הסר ספק ומניעת ויכוח מיותר אני רוצה להדגיש שאני מביא לכאן נקודת מבט של גברים סובלים, אני מניח שיש סיפורים דומים או גרועים יותר גם לנשים, ובמיוחד לנשים מוכות. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה לכאורה, שהגבר נושא ברוב או בכל המטלה הכלכלית וזה לא שוויוני. דורשים/ות שיווין אז הוא חייב להיות רוחבי ולאורך כל הדרך. העולם השתנה, אני מכיר ומודע לכך, הנשים הישראליות דורשות ובצדק שיווין, דורשות וגם מקיימות, מפלסות את דרכן בכל תחום. אז מדוע בנושא הגירושין אין שוויון? מדוע נטל כלכלת ואחזקת הילדים הופך להיות נחלתו הבלעדית של הגבר? זאת, למרות שהוא בדרך כלל אינו רשאי לראות ולהיות עם ילדיו בכל זמן שיחפוץ, אינו רשאי לגדל אותם למרות שזמן האיכות שהוא יכול להקדיש לילדיו זהה בדרך כלל לזמן האיכות שגרושתו מקדישה לילדיהם המשותפים.
מדוע זה ברור ומובן מאליו שהאישה מקבלת משמורת על הילדים והאב משלם דמי מזונות? מדוע זה אינו יכול להיות בדיוק הפוך? מדוע הילדים הופכים בדרך כלל לנשק בידי האישה כנגד בן זוגה לשעבר ובעידוד לכאורה של מערכות השלטון? למישהו יש ספק בכך שלרוב הגברים יש רגשות הוריים בדיוק כמו לנשים ואולי אך יותר?
"אני רואה בדוחות העו"ס שיש הסתה פרועה בבית מצד האמא", כך אמרה אחת השופטות (שם השופטת ועדות האב שמורים אצלי) בבית המשפט לענייני משפחה, באחד הדיונים של משפחה מפורקת ומרוסקת, אמרה אך לא עשתה מאומה, לא טרחה לרשום את הערתה החשובה בפרוטוקול, לא טרחה לפעול ולהפעיל את סמכותה למען איחוד בין האב עם ילדיו, ולבסוף פסקה לרעת הגבר בצורה גורפת וחסרת היגיון.
כתוצאה ישירה מכל ההליך המשפטי המעוות לכאורה, לאותו אב אין קשר עם ילדיו כ- 10 שנים נכון להיום. הוא אב שכול לילדים חיים, למרות זאת כל השנים הוא ממשיך לשמש ככספומט חי לאישה שגזלה ממנו את ילדיו, ולילדים שמסרבים לקשר איתו בגלל הסתה פרועה של האמא, והכול בחסות החוק. הוא אחד מהאבות הרבים שבוכים בלילה, כשאיש אינו רואה, כשאיש אינו שומע.
אישה מתלוננת במשטרה על איומים מצד בן זוגה, ומיד, ללא בדיקה, ללא חקר האמת, בן הזוג נמצא במעצר במקרה הגרוע, ובמקרה הטוב משוחרר בתנאים מגבילים. גבר שיתלונן אותה תלונה יזכה לגיחוך מעליב מצד נציגי המשטרה (בדרך כלל שוטרות, קצינות),. אישה יכולה לנטוש את הבית המשותף, יחד עם הילדים המשותפים, תוך גניבת כל הרכוש המשותף הקיים בבית, אך במשטרה לא יאפשרו לבן הזוג להגיש תלונה בתואנה שבת זוגו נחשבת כשותפה ולכן אין כאן גניבה. גבר שיעשה כך יואשם מיד באלימות.
לא שכחתי, יש כאן מפסידים בגדול ומרוויחים בגדול, נתחיל עם הבשורות ה"משמחות", עם המרוויחים, המרוויחים העיקריים הם עורכי הדין, הם מקבלים את הנתח השמן שלהם, לא חשוב להם אם זו האגורה האחרונה של משפחה מרוסקת, זו פרנסתם והם חייבים להתפרנס ובצדק.
המפסידים, כמובן שני בני הזוג, בדרך כלל הגבר הוא המפסיד הגדול יותר אבל זה ממש לא חשוב כרגע. המפסידים הגדולים באמת הם הילדים, וככל שהם צעירים יותר ההפסד גדול יותר. הם עומדים בחזית הקרב בין האנשים היקרים להם מכול, הם סופגים הסתות, חווים מריבות, צריכים לנקוט עמדה. שריטה עמוקה בנפש הצעירה, משא קשה מאד לגב כל כך צעיר, משא שהילדים ישאו איתם כל ימי חייהם, משא שהם עלולים לחלוק גם עם ילדיהם בעתיד, משא שיהיה כבד יותר ויותר.
אין יותר דמות אב זמינה, האב (אם זכה לקשר עם ילדו) הופך להיות אבן שואבת להנאות קטנות, מתנות, ג'אנק פוד, בילויים שטחיים. סמכות האב מתמוססת. עכשיו במקום אבא יש גברים זרים שמסתובבים בבית, מנסים להיות תחליף אב אבל מהר מאוד מתחלפים. גם לאמא יש פחות זמן להקדיש לילדים, עכשיו היא "חד הורית" עם כל ההטבות הכרוכות בהגדרה מטופשת זאת? ("חד הורית" יכולה להיות משפחה שאין לילדים אבא ביולוגי, אבל לא משפחה שההורים נפרדו). עכשיו האימא צריכה (ובצדק) למצוא בן זוג חדש, החלק החברתי חשוב לה הרבה יותר וכמובן זה בא על חשבון זמן האיכות לילדים. כך גדל לו דור עם חסך משפחתי גדול, דור ללא סמכות הורית, מה שמוביל לזלזול בערכיי המשפחה ולשיממון ערכי, שמוביל לבריחה לסמים ולתחליפים שליליים אחרים. המעגל הולך ומתרחב, הולך ומקצין.
מה עושות רשויות המדינה בנדון? לכאורה כלום, ועדות בכנסת מקיימות מדי פעם דיונים סוערים, לעיתים רחוקות התקשורת עוסקת בנושא, אבל תוצאות אין.
אני מציע (במלוא הצניעות), לחתום על הסכם גירושין לפני הנישואין. לא רק הסכם ממון, הסכם גירושין לכל דבר שיקבל תוקף של בית משפט מחוזי. הסכם שיכלול הסכמה מראש לכל דבר שיכול להיות רלוונטי בזמן גירושין, דמי מזונות, הסדרי ראיה, הזכות גידול הילדים וכדומה. את ההסכם ניתן יהיה לשנות בכל עת, בהסכמה משותפת בין בני הזוג, בהתאם לשינויים שמתרחשים בחייהם.
אולי אני נאיבי מדי אבל לדעתי זה יכול להוביל לחשיבה אחרת, משפחות יחשבו הרבה יותר לפני פרוק המשפחה ויתחילו להשקיע יותר באיחוד המשפחה וברענון האהבה, ילדים יסבלו פחות וערכי המשפחה יעלו על פסים חיוביים יותר. גירושין, אם וכאשר יהיו, יהיו ברורים יותר עם הרבה פחות מאבקים מיותרים.