היו מי שהגדירו את נשיא אירן כ"משוגע עם קבלות". היה מי שאמר כי הוא מונע על-ידי "דחף רגעי וחסר חשיבה". היו מי שהעריכו כי יש לנו עסק עם "פסיכי מופרע". והנה, לצד ההערכות המוקדמות, מתברג לו מחמוד אחמדינג'אד, ככוכב העולה של המזרח התיכון. בתוך כשנה, הפך המהנדס האזרחי לאיש תקשורת מבוקש, והוכיח כישורים פוליטיים ואסטרטגיים כאחד.
נכון הדבר. אחמדינג'אד עודנו תחת עיניה הבוחנות של מועצת הביטחון של האו"ם. הוא עדיין תחת עננת סנקציות כלכליות ופוליטיות, וארה"ב, מצידה, ממשיכה ומובילה קמפיין בינלאומי כנגד מדיניות טהרן. ואולם, למרות הכל, אחמדינג'אד עדיין כאן, עדיין איתנו, עדיין מהתל במדינות המערב.
נשיא אירן, כך נראה, למד היטב את המהלכים האסטרטגיים שהובילה בזמנה צפון קוריאה ; אותם צעדים שהביאו לגיבושה הסופי של הפצצה הגרעינית האסייתית. הוא למד את צעדי הריקוד, הבין את הקצב, וממשיך לצעוד בדרכו. בעיניו, כך נראה, "הזמן" - הוא נקודת המפתח.
מאז נכנס לכס הנשיאות, ראה אחמדינג'אד את מדיניות "ביטחון האנרגיה" כערך עליון. הוא הבין את אופי פרישת הכוחות במזרח התיכון, ניתח את התבססות האינטרסים הכלכליים של מדינות המזרח, ורכש לעצמו את החברים מסין ורוסיה, מעין "תעודת אחריות" לטווח ארוך. אך חשוב מכך: הוא עשה זאת בזמן.
הגרעין כ"אמצעי" והנה, לצד הסכנה הברורה שבמימוש השאיפות הטכנולוגיות בטהרן, נראה אפוא כי הגרעין האירני הוא לא רק "המטרה" - כי אם גם ה"אמצעי". הוא בבחינת צינור רחב ממדים אשר נועד לסייע בהפצת אידאולוגיית האיסלאם הרדיקאלי ; כלי דרכו תמשיך אירן לבסס את כוחה, את מעמדה, ויותר מזה, את רעיונותיה.
העמדות שמציג נשיא אירן לכל אורך דרכו, מצביעות על ראיית עולמו המגובשת. בצילן, מצטיירת התמונה לפיה אירן רואה עצמה כבעיצומו של מאבק דטרמיניסטי מול "המערב", מאבק שבו ניצבים להן זה נגד זה - האיסלאם ו"כוחות הכפירה שיש לשעבדם". עמדותיו של אחמדינג'אד, כפי שבאות לידי ביטוי בתקשורת, מקשות מאוד, בלשון המעטה, על כל פתח לדיאלוג עתידי דרכו תוכל אירן להגיע למשאוות הדו-קיום, לא רק עם ישראל - כי עם המערב בכללו.
ואכן, ההנהגה הנוכחית בטהרן הציבה לה למטרה לממש את החלום עליו היא מצהירה השקם וערב: תחייתה של האימפריה האיסלאמית החדשה, אשר עתידה להיאבק נגד רעיונות הליברליזם, הדמוקרטיה, חופש הביטוי, וזכויות האדם. אחמדינג'אד, כך נראה, אינו נלאה בחתירתו להפיץ את "המהפכה" מבית מדרשו של ח'ומייני, ולגייס את העם האירני לשרות המשטר במדיניות הפנים - נגד "גורמים חתרניים", וכך במדיניות החוץ - במסגרת "ייצוא המהפכה".
"נאציזם איסלאמי" רק ב-5 בספטמבר, עת נאומו בפני סטודנטים מצטיינים, הכריז הנשיא על נחישותו לטהר את האוניברסיטאות מ"תפיסות חילוניות וליברליות מיובאות", וכך מהתומכים בתפיסות אלה. "על הממשלה האירנית", הוא אמר אז, "לשנות את מערכת הלימוד החילונית...אשר נתונה להשפעות ולתפיסה שחצנית החותרת להפיצן בחברה, מבלי להתחשב בזהות האירנית".
חכמי הדת מקומיים ממשיכים ברוח זו, ומוסיפים לדבר על "עליונות אומת האיסלאם הנבחרת", תוך חינוך הדור הצעיר על ברכי תפיסת עולם הרואה בג'יהאד כ"מצוות עשה", שאין בה פשרות, עד להשלטת האיסלאם בעולם כולו. את שאר בני האנוש, יש לציין, הם מקטלגים כ"אויבי אללה" שאחד דינם - הוצאה להורג.
על-רקע זה, נדרשת הקהילה הבינלאומית לשלב ידיים, ולנקוט בעמדה ברורה. אל לנו להתעלם מאלה המצביעים על התעוררותה של אירן, כגרעין חדש של נאציזם איסלאמי. האתגר שעומד כיום בפני החברה המודרנית, הוא לא רק "אתגר ביטחוני", כי אם "אתגר רעיוני". מאבק קשה ומורכב כנגד הפונדמנטליזם ומאמיניו. מאבק כנגד המפיצים, המוציאים לאור, והמבצעים.
