במאמר קודם הועלתה האפשרות, שאם נגזר על ראש הממשלה אהוד אולמרט להקים ועדת חקירה ממלכתית, הוא יעדיף למשוך את הזמן בהמתנה לכניסת השופטת דורית ביניש לנשיאות בית המשפט העליון, וזאת כדי שהיא - ולא הנשיא היוצא אהרן ברק - תמנה את ועדת החקירה.
שכן, הנשיא ברק עלול בהחלט למנות את עצמו לשבת בראש הוועדה - על כל ה"סכנות" הכרוכות בכך מנקודת מבטו של ראש הממשלה.
אלא שעולה כמובן האפשרות שביניש, כנשיאה, תמנה לראש הוועדה את ברק הפורש, ואז - מה הועילו חכמים בתקנתם?
ראשית יש לציין, שנשיא בית המשפט העליון ממנה לא רק את ראש הוועדה, אלא גם את שאר חבריה. כלומר, שברק כנשיא ימנה לא רק את עצמו, אלא גם את שאר חברי הוועדה על-פי בחירתו והעדפותיו. ואילו אם ביניש, כנשיאה, תמנה את ברק, עדיין נשארת בידיה הסמכות למנות את שאר חברי הוועדה, על-פי בחירתה, ולא על-פי בחירת ברק.
אבל יותר מכך וזה העניין:
אם הנשיאה ביניש תמנה את ברק לשבת בראש הוועדה - היא תעשה, מנקודת מבטה, מעשה בלתי רציונלי. ממש כך.
לנשיאה ביניש, כפי שנראה בהמשך, ישנן סיבות טובות - לרבות מניע אישי חזק - שלא למנות את ברק לשבת בראש ועדת חקירה ממלכתית.
הבהרנו כבר שהשופטת ביניש זקוקה עתה לשקט תעשייתי כדי שתוכל לנווט את תחילת דרכה הנשיאותית ללא הפרעות. ותנאי חשוב לכך הוא שיתוף פעולה מצד הממשלה, ובמיוחד מצד ראש הממשלה שיציב מול השופטת ביניש שר משפטים נוח - כזה שצייתנותו אומנותו - בדמותו של מאיר שיטרית.
השופטת ביניש זקוקה לשר משפטים נוח במיוחד עתה, שכן עליה למנות בהקדם כמה וכמה שופטים חדשים לבית המשפט העליון, ואם ברצונה למנות שופטים על-פי בחירתה והעדפותיה, כי אז שיתוף פעולה מצד שר המשפטים - שהוא ראש הוועדה למינוי שופטים - הוא עניין קריטי ממש.
ובעניין זה אין לנו אלא להיזכר בשרת המשפטים עד לא מזמן ציפי לבני, שנמנעה במשך חדשים ארוכים מלכנס את הוועדה למינוי שופטים, וזאת עקב אי ההסכמה בינה לבין הנשיא ברק בדבר המועמדים לבית המשפט העליון.
השופטת ביניש יודעת היטב, שאותה "מתנה משמים" בדמות השר מאיר שיטרית, בכוחה לפרוץ את המבוי הסתום שנוצר בימיה של ציפי לבני.
אבל השופטת ביניש הרי יודעת גם שהשר שיטרית, המכהן כידוע במינוי זמני, עלול להיות מוחלף ע"י אולמרט בשר אחר - הרבה פחות נוח למערכת המשפט - שישיב את המבוי הסתום לקדמותו, וישאיר את השורות המדולדלות בבית המשפט העליון בעינן.
השופטת ביניש מבינה, איפוא, היטב, שמינוי ברק "המסוכן" לתפקיד ראש ועדת חקירה ממלכתית עלול לחזור אליה מכיוון אולמרט כבומרנג בדמות החלפת שיטרית - על כל הכרוך בכך כמתואר לעיל.
אלא שלשופטת ביניש יש גם מניע אישי חזק שלא למנות את אהרן ברק לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית, שכן ברק "מסוכן" לא רק לאולמרט, אלא גם לביניש עצמה - במיוחד בתחילת דרכה כנשיאה.
במה דברים אמורים:
סוד גלוי הוא שהשופטת ביניש נכנסת לנעליים גדולות מאוד שהנשיא ברק מותיר אחריו. זו המציאות ואין טעם להתכחש לה. במצב עניינים שכזה, אם ביניש רוצה להמריא בתפקידה, עדיף מטבע הדברים מבחינתה, שברק יסתלק, מהר ככל שרק ניתן, מן העין הציבורית.
לא צריך חוש ריח מפותח להבחין, שהסכנה של "סינדרום שדה בוקר" מרחפת כבר בחלל האוויר (הכוונה לאותם ימים רחוקים שבהם בן-גוריון, שישב בקיבוץ שדה בוקר ללא תפקיד ציבורי כלשהו, אבל למרות זאת ניהל משם, בעזרת שליחים שונים, את ענייני המדינה - למורת רוחם של ראשי הממשלה).
ובקיצור, אם ברק יתנתק לפסק זמן ארוך של "גלות מרצון" באחת האוניברסיטאות של צפון מזרח ארצות הברית - ביניש לא ממש צריכה להצטער על כך.
ולעומת זאת, אם ביניש תמנה את ברק לשבת בראש ועדת חקירה ממלכתית - היא תעשה מבחינתה האישית טעות מרה.
ביניש מכירה את ברק טוב מכל אחד אחר, והיא יודעת היטב שאם ברק - הידוע כאיש דומיננטי במיוחד - יישב בראש ועדת החקירה, הוא ימשיך לקיים פרופיל ציבורי, תקשורתי ושיפוטי גבוה ביותר - במיוחד בשל העובדה שהמדובר בוועדת חקירה שתעמוד ללא הרף בעין הסערה.
ואז, כשברק ממלא את התקשורת עד להתפקע, איש לא יתפלא אם הבריות ימשיכו להתייחס אל ברק הדומיננטי כאל בעל הבית - עד שכמעט ישכחו שהיו בכלל חילופי נשיאים בבית המשפט העליון.
השופטת ביניש, שאיש מעולם לא פיקפק בחדות חושיה, אמורה לחוש את הסכנה האישית הזו בעצמותיה ממש.
נוכח כל אלה עדיף, גם מבחינתה האישית של השופטת ביניש, לוותר על ברק ולמנות לראש ועדת החקירה שופט "רגוע" - מישהו בדמות השופט אליהו מצא נניח - שלא יגרה את מיצי הקיבה של הציבור יתר על המידה.
אין ספק שהנשיא ברק מבין שעליו לרדת מהבמה כדי להניח לביניש להתגבש בציבור כ"אישיות משפטית" בפני עצמה.
אבל האם ברק מאמין ומרגיש - כבר עכשיו, סמוך לפרישתו - שעולם היום יום המשפטי יכול להתקיים גם בלעדיו? לא בטוח.