לפני שבועות אחדים שלחה אלי אקדמאית בעלת שם עולמי מאמר העוסק במלחמת לבנון השנייה, במזרחיים, בציונות ובאיסלמיזציה. קראתי ושפשפתי עיניים. אני עובר על הרבה טקסטים עוינים, של אנשי אקדמיה, בעיקר, המוצאים להם אכסניה בעיתונים מכובדים בעולם, כמו גם באתרי אינטרנט קיקיוניים ובאתרים אנטישמיים תוססים. התרגלתי לאנטישמיות סמויה וגלויה, המחופשת לאנטי-ישראליות או לאנטי-ציונות.
המאמר נפתח בהשתלשלות האירועים שלהלן: החמאס ניצח בבחירות, היועץ המשפטי לממשלה הורה להכשיר הליך חוקי למעצר ראשי החמאס, צה"ל פצח בחיסולים, צה"ל חטף אנשי חמאס, בתגובה חטף החמאס חייל, צה"ל הגיב, החיזבאללה חטף חיילים. אף מילה על הקסאמים. אף מילה על הנסיגה הישראלית מעזה ומדרום-לבנון. ובכלל, הכל מנוהל בחסותם של זקני ציון האשכנזים, כדי להמשיך בדיכוי המזרחיים והפלשתינים.
גם תיאור זה אינו חידוש גדול, וכרגיל במאמרים מעין אלה, חלק מהטענות מבוסס על גרעין עובדתי. הרי הציונות אינה רק תנועת שחרור, אלא גם תנועה שעשתה עוולות לפלשתינים וליהודים. השיטה היא, כרגיל, להוציא דברים מפרופורציה, לבלבל בין העובדות, לבודד אירועים. זו השיטה נגד יהודים אז ועכשיו, וזו השיטה מול הציונות ומול ישראל. אבל הפעם שפשפתי עיניים לא בגלל ה"פריש-מיש" של העובדות, ולא בגלל הטענות המגוחכות. גם השייח' ראיד סלאח עושה את זה לא רע.
המאמר עבר לשלב מתקדם יותר. נקדים ונאמר שיש קואליציה מוזרה ובלתי הגיונית לכאורה, בין אימאמים (לא כולם) לאינטלקטואלים (בוודאי לא כולם). הראשונים מנהלים את פרויקט האיסלאמיזציה של העולם, ומפיצים את בשורת האיסלאם הרדיקלי. האחרונים שייכים לקבוצת "ספקי ההסברים וההצדקות". אלא שגם אצלם יש שלבים. שהרי "להבין", כמו שאמרה פעם מדאם דה-סטאל, "זה לא בהכרח לקבל".
אבל לפני שנמשיך לתורת השלבים, כדאי לשים לב מה נכתב באותו מאמר על התנועות האיסלאמיסטיות: "התנועות האיסלאמיסטיות נבנו על החזרת המוסר והמידות הטובות לההוויה האזרחית. "הכוח הקהילתי של ש"ס ושל התנועות האיסלאמיסטיות הוכיח עצמו, בין השאר, בעיצוב מחדש של המשפחה, מתוך התפישה, שהפטריארכיה הדתית המזרחית היא משחררת. בו זמנית, השכילו התנועות האיסלאמיסטיות, כמו זו של מצרים או בשטחים, לשלב נשים בתפקידים מגוונים בכל ארגוניהם, למעט בלחימה."
נניח לגיבוב ההבלים הזה, שהופך את הרדיקליזם האיסלאמי לסניף של התנועה הפמיניסטית. מה שמרתק יותר במאמר התמוה הזה, הוא הכיוון: הערצה לאיסלאם הרדיקלי כתנועה עממית, שורשית ומשחררת, כביכול, שבמעט דמיון אפשר לראות בה תנועה פמיניסטית. נשות אפגניסטן, מעבדת ניסוי ידועה של האיסלאם הרדיקלי, לא ממש שמעו על בשורת השחרור. הן שמעו רק על השוט וידעו רק דיכוי. אבל לבעלי הפנטזיות בתוכנו - רצוי אינטלקטואלים - זה לא ממש משנה. הם בונים לעצמם לא רק קהילות מדומיינות, אלא גם מציאות מדומיינת.
אני חוסך מהקוראים את ההפניה למאמר, משום שאין צורך ביחסי ציבור להבלים. בכל מקרה, אין מדובר בתופעה בודדת. המאמר הזה הוא חלק מנטייה הרבה יותר רחבה, עם שורשים היסטוריים. מה לפרופסורית נחשבת ובעלת שם, ולתיאור כל כך תמוה של האיסלאם הרדיקלי? אפשר לפתור את הקושי באמירתו של ג'ורג' אורוול, שיש רעיונות כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם.
נכון, אבל מדובר פה במשהו נוסף. מדובר בהערצת הכוח. אינטלקטואלים שונים ומשונים מוצאים עצמם רוקדים בחגיגה הזאת. הם העריצו את סטלין, את נאצר, את סדאם חוסיין, ועכשיו הם מעריצים את נסראללה. לעיתים, הערצתם היא סמויה. לעיתים מדובר רק ב"שיתוף פעולה טקטי", בעל תסמינים מוכרים של פייסנות. ומדובר באותם חותמי עצומות, החל מהקולנוענים הישראלים, ששלחו לעמיתיהם הערבים, שהתכנסו בפריז, פמפלט מרהיב של חנפנות והערכה לפועלם האמיץ (ומהו פועלם האמיץ של אותם במאים? סרטי תעמולה המצדיקים את השמדת ישראל באמצעות מתאבדים), המשך בשורה של אינטלקטואלים בעולם, דוגמת נועם חומסקי, ז'וזה סאראמאגו והרולד פינטר, וכלה ב"סופרים צעירים" אצלנו, דוגמת ניר ברעם ושמעון אדף, תינוקות שנשבו, החוזרים על אותן סיסמאות שחוקות. ההמשך ידוע וצפוי. במקום גינוי הסכנה האיסלאמית לשלום העולם, מגנים את מי שניצב בחזית הסכנה, את ה"קוץ" המרגיז את הענק האיסלאמי המתעורר.
אפשר להבחין בשלושה שלבים בפעולתה של קואליציית המצדיקים והמעריצים. השלב הבסיסי הוא הניסיון להבין, שבמקרים רבים הוא אפילו ראוי. זהו ניסיון להבין את הזעם הרדיקלי כלפי העולם החופשי, להבין מדוע הם שונאים אותנו. הניסיון להבין אינו חטא, והוא אפילו שלב רצוי. השלב הבא הוא מציאת האשמים. כאן כבר מדובר בהכרעה ערכית ופוליטית. למעשה, לא מדובר ב"האשמה עצמית", אלא בהאשמת הציונות וארה"ב.
בתורה האירנית מדובר ב"שטן הגדול", ארה"ב, וב"שטן הקטן", ישראל. לאידיאולוגיה האירנית יש ביטוי באינספור פרסומים, חלקם הגדול "אקדמיים". פרופסור ג'ואל ביינין, שימים ספורים לאחר פיגועי התופת בארה"ב מיהר לפרסם מאמר "הסבר" לפעולת המתאבדים, הוא רק דוגמה. האשמה היא, כמובן, במדיניות שלנו, מסביר ביינין לקהל האמריקני, וכלל לא חשוב לו, שאין קשר בין תירוציו לבין מה שכותבים האיסלאמיסטים עצמם, בדבר רצונם לכבוש ולהכחיד את העולם החופשי כולו. ביינין ולהקותיו - ובפקולטות מסויימות במערב הם הרוב - מסרבים לאפשר לעובדות לבלבל אותם. עיניים להם ולא ישמעו. אוזניים להם ולא יראו. הציונות אשמה, הגלובליזציה, האמריקניזציה, ושאף אחד לא יטריד אותם בעובדות. למה אין דמוקרטיה בעולם המוסלמי? כיוון שהעוול הציוני הוא כה נורא, שלערבים אין פנאי לעסוק בהבלי הדמוקרטיה.
ואינטלקטואלים רבים מאמצים גישה זו. העובדה שישראל לא גרמה לערבים אפילו אחוז אחד מהעוול שהם גרמו לעצמם, אינה רלוונטית בעיניהם. מה איכפת להם שלא ישראל היתה אשמה במלחמת אירן-עירק ובמלחמת תימן עם מצרים ובמלחמת האזרחים באלג'יריה ובדיכוי הכורדים בסוריה. מה זה עניינם שישראל אינה אשמה בטבח בדארפור או בהשלטת השריעה בסעודיה או באפגניסטן.
אינטלקטואלים רבים יספרו לך, שכל צרות העולם הערבי נובעות מ"הפרויקט הציוני", והם יאמרו זאת ברצינות תהומית. המסקנה היא גישה פייסנית כלפי הרדיקליות האיסלאמית: בואו נקריב את המעוז הראשון, את ישראל, הם גורסים, ואז יניח לנו הענק האמריקני הזועם. כן, בואו נקריב את ישראל, אם כל חטאת.
נדוש לומר שבסרט הזה כבר היינו. נדוש, אבל נכון. ונדוש לומר שההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה. נדוש אבל מדוייק.
השלב השלישי והסופי הוא שלב ההזדהות המוחלטת עם הרוע המוחלט. הנציג הבולט של השלב הזה הוא חבר הפרלמנט הבריטי, ג'ורג' גאלאווי. גם נועם חומסקי עלה לרגל אל חסן נסראללה לפני העימות הנוכחי, והודיע ברבים שהוא תומך בזכות החיזבאללה להחזיק נשק, משום שהחיזבאללה מתעב את ארה"ב ואת ישראל. אליבא דחומסקי, זו הצדקה להכשרת החיזבאללה (חומסקי זכה למטר צוננים בעיתונות הלבנונית על אווילותו, אבל מה לו ביקורת. הוא בשלו). ולמרות זאת, אפילו חומסקי לא מגיע לדרגתו של גאלאווי, המעריץ את סדאם חוסיין, את המתאבדים הפלשתינים, את המתאבדים בעירק (שהורגים כמעט רק עירקים), ושהפך מעריץ מושבע של נסראללה.
הנה כי כן, מדובר בשלושה שלבים. הראשון הוא הניסיון להבין את הקיצונים הרצחניים. השלב השני הוא האשמה עצמית ופייסנות, המתאפיין בגינוי הקורבן ובדרישה שיפייס את התוקף, כלומר ייכנע לו ויחסל את עצמו. יש מאפיינים דומים לשוללי זכותם של היהודים לחיות - אדולף היטלר והנאצים - ולשוללי זכות היהודים להגדרה עצמית, דוגמת בן-לאדן, אחמדינג'אד ונסראללה. ורוב החותמים על העצומות, בשבועות האחרונים, שייכים לקואליציה הידועה של שוללי זכות ההגדרה העצמית ליהודים, המוכרים והמאוחדים בהתנגדותם למדינה יהודית ודמוקרטית.
ואז מגיע שלב ההזדהות, שלב ההערצה לכוח. כאן הופך העיוורון מאופנה אקדמית מטופשת למחלה ממארת. זה השלב שבו מתחילים להביט בחיוב על האיסלאמיזציה עצמה, ה"משחררת", "משלבת נשים", "מחזירה את המוסר ואת המידות הטובות להוויה האזרחית". בשבוע שבו נרצחו חמישה מורים מוסלמים לעיני תלמידיהם, בעיר איקסנדריה שבעירק, בידי מוסלמים אחרים, הצהיר ג'ורג' גאלאווי באוזני קהל מאזינים מריע, ש"המתנגדים" הם לוחמי חירות, שמעשיהם "מאירים באור כוכבים את העולם". נאום הבלהות הזה נישא בלונדון. הקהל - מוסלמים וסתם אוהדים - הריע בהתלהבות.
העיתונאית מלאני פיליפס כתבה את הספר "לונדוניסטאן", על הטמטום המערבי, שמאפשר את האיסלאמיזציה. גאלאווי, מקביליו ומעריציו מספקים את ההוכחה לצדקתה. פעם כתבתי שאין תופעה דומה לח"כ עזמי בשארה בעולם המערבי, כלומר לחבר פרלמנט שתומך בגלוי במי שמבקשים לחסל את מדינתו. טעיתי. בשארה אינו בודד. הוא בסירה אחת עם גלאווי. ושניהם ישתמשו תמיד בביטוי "מתנגדים", כשהם מתארים טרוריסטים-רוצחים.
הם טובים בכיבוס מלים, וגם אצלנו לא חסרים דוגמתם. האיסלאמיזציה כבר אינה תהליך שיש להבינו או לפייסו, אלא תופעה שיש להצדיק ולהעריץ אותה. גופים משפיעים מאוד בתקשורת ובאקדמיה המערבית מצויים בשלבים שונים של פייסנות והבנה. "ה"אינידפנדנט" וה"גרדיאן" משופעים בכותבים, שיודעים מי אשם בכל צרות העולם, ואיזו מדינה רצוי להקריב כדי לשכך את הזעם האיסלאמי.
קיומם של הגופים הללו מעיד על העולם החופשי, ובוודאי שאין כאן המלצה לביטול חופש הביטוי והחופש האקדמי. אבל יש כאן המלצה למבט מפוכח על הסכנה. אם לגורמים הפייסניים מותר לטעון, או רק לרמוז, שצריך לחסל את הפרויקט הציוני, אזי מותר לנו לומר, שהגורמים הללו, ובוודאי אלה שעברו לשלב המתקדם של הזדהות והערצת הכוח, הם וירוסים בכשל החיסוני של המערב.
ובעוד הדברים הללו נכתבים, בבריטניה מתחיל סבב נוסף בוויכוח הישן מדוע צעירים בריטיים מוסלמים מהמעמד הבינוני הופכים לרוצחים-מתאבדים, ומדוע התכוונו לרצוח אלפי בריטים חפים מפשע. המבינים-פייסנים-מצדיקים ישיבו מייד ויאמרו, שהכל בגלל "התקפותיה של ישראל בלבנון". העובדה שתכנון הפעולות בבריטניה והמעקב אחרי העצורים נמשך חודשים, לא משפיעה על מחנה זה, שהרי העובדות לא יבלבלו אותם.
אבל מי חכם ויידע. אולי דווקא מוסלמים מתונים, שמאסו ברעלת ההונאה העצמית, והמבינים שהסכנה לעולם הערבי ולאיסלאם טמונה בקואליציה שבין בן-לאדן לגאלאווי, הם שיביאו את בשורת ההתפכחות והשינוי, כי ככל שעובר הזמן מתברר, שהווירוסים הללו פגעו - אולי אנושות - ביכולת השיקום וההתפכחות של העולם החופשי. אולי דווקא אותם מוסלמים מתונים, שאחד המרכזים שלהם מצוי באותה לונדון, שעלולה להפוך ל"לונדוניסטאן", הם שיצילו את העולם החופשי. אבל המוסלמים הללו, שאולי יחזירו את הכבוד המוסלמי האבוד לימיו הטובים, שווים מאמר נפרד.
