שוב ושוב אנו מתבשרים על פעילויות שונות של חברי כנסת ערביים, פעילויות העוברות על חוקי המדינה, התבטאויות מלאות שטנה והסתה, ונשאלת השאלה: איזה עוד מדינה מתוקנת היתה מאפשרת לנבחרי ציבור להביע דעות ולעשות פעולות הפוגעות בבטחון המדינה במקרה הטוב, והמערערות את הבסיס לקיום המדינה במקרה הרע?
מה שמרשים לעצמם הח"כים הערביים הוא ממש בלתי נתפס. הם נבחרו לכהן בכנסת של מדינת ישראל, אך הם פועלים ומדברים כאוייבים מובהקים של המדינה, כאלה השואפים לראות בחורבנה.
הם מקבלים משכורת מקופת המדינה, הטבות שונות ומשונות הממומנות מכספינו, כספי משלמי המסים, והם מייצגים את הציבור הערבי, שלא כולו מלא שנאה ושטנה, ולא כולו שואף לראות בחורבן המדינה. הרבה מאזרחיה הערביים של המדינה היו רוצים לחיות כאן בשלום ובאחווה מתוך כיבוד הדדי של החוק הישראלי.
משום מה מרשים לעצמם הרבה מחברי הכנסת הערביים דברים שחברי כנסת יהודיים לא היו מרשים לעצמם. יש הבדל בין להעביר ביקורת לגיטימית על התנהלויות שונות, ועל שגיאות שעושים חדשות לבקרים, ובין לעשות בעליל דברים הפוגעים בבטחון המדינה ולבקר מדינות אוייבות כאילו היו הן ידידות של ישראל.
ידוע לכל כי סוריה היא מקור כל הרעה, שלוחה של אירן, וכל מטרתה היא להשמיד אותנו. ולמרות כל זאת, מרשים לעצמם חברי הכנסת לנסוע לשם כאילו מאום לא קרה, כאילו אין השתלטות של סוריה על לבנון, כאילו לא אפשרה סוריה לחיזבאללה להצטייד בתחמושת וליצור מדינת טרור רק בכדי לפגוע בנו, כאילו לא הסתיימה זה מכבר מלחמה עקובה מדם.
הגיע הזמן שנבחרי הציבור הערבי יחליטו מהי הנאמנות שלהם. איני יודעת אם הם נשבעים אמונים למדינה כאשר הם נבחרים. אם הם נשבעים אמונים, עליהם לקיים את השבועה הזו ולא להפר אותה.
אם הם אינם נשבעים, יש פה פגם חמור, וצריך לחייב אותם להישבע למדינה בכנסת שלה הם מכהנים, ולהתחייב לשמור לה אמונים, ולא לכל גוף אחר.
העובדה שהלאום שלהם הוא ערבי אינה מאפשרת להם לבגוד במדינת ישראל. מובן שצריך לתת לאזרחים הערביים של מדינה ישראל זכויות כמו לכל אזרח אחר. אין כאן כל שאלה, ואם יש כשל בעניין הזה ויש הפרה של זכויותיהם, צריכים הח"כים הערביים לפעול בעניין בכל החומרה ולייצג נאמנה את הציבור שבחר בהם. אבל מכאן ועד הפרת החוק ועד הסתה, המרחק רב מאוד.
