נשיא המדינה עושה לנו חיים קשים.
הנשיא, כך פורסם, חשוד במעשים פליליים חמורים ביותר, שאם חלילה יורשע בהם הוא עלול להישלח לבית הסוהר לשנים ארוכות.
המשמעות של החשדות החמורים הללו, במיוחד כשמדובר באיש ציבור במעמדו של נשיא המדינה, היא הרסנית מכל בחינה.
וכשמדובר בחשד לעבירות מין, מצטרפת לכך משמעות הרסנית במיוחד: חשש ממשי לפגיעה איומה במרקם המשפחתי - בוודאי בחיי הזוגיות - של הנשיא.
התקשורת והציבור למעשה כבר הרשיעו את הנשיא וטבעו על מצחו את מיני העבירות הללו - הנחשבות כנתעבות במיוחד אפילו על-פי סולם הערכים של עולם הפשע.
ועתה, כשפניו של הנשיא רוטשו ע"י הציבור ללא הכר, פונה הציבור - אותו ציבור - אל אנינות הטעם של הנשיא ומבקש ממנו להשעות עצמו.
יש משהו כמעט גרוטסקי בכך שפונים אל מי שכבר הורשע בציבור כאנס סידרתי, ומבקשים ממנו, כמעט מתחננים, שישמור על כללי הנימוס.
אבל האשם אינו בנשיא, שכן הנשיא - כך נראה - לא על נשיאותו הוא נלחם, אלא על עורו ממש.
וכשאדם, אפילו הנשיא, נלחם על עורו, אין להתפלא שהוא מנסה להיאחז בכל זיז - אם הוא מאמין שיש בכך להצילו מחורבן אישי. זו היא כמעט זכותו הטיבעית.
האשם הוא במחוקק, שבמקרה זה אוכל את פרי הבאושים של בטלנותו.
כי המחוקק כבר ראה לפני שנים אחדות את המחזה המביך של חוקרי משטרה באים ויוצאים מבית הנשיא.
המחוקק היה צריך כבר אז, בעקבות הפרשה ההיא של עזר ויצמן המנוח, לקבוע בחוק, שכאשר היועץ המשפטי לממשלה מחליט לפתוח בחקירה פלילית נגד נשיא המדינה - הנשיא מושעה מתפקידו לכל משך החקירה.
סעיף שכזה בחוק ממש מתבקש מאליו, שכן הוא למעשה משתלב עם התכלית של הסעיף הקיים בחוק הקובע שהנשיא לא יעמוד לדין פלילי.
והתכלית של החוק ברורה: יש לשמור מכל משמר על יוקרת הנשיא ובית הנשיא.
הדעת אינה סובלת נשיא החשוד בפלילים, ונתון לחקירות ולחיפושים, וממשיך בתפקידו כאילו דבר לא אירע.
יואיל המחוקק - אם לא נבצר ממנו למלא את תפקידו - לסתום את הפירצה הזו בגדר המקיפה את בית הנשיא.
