הכישלון היתום די מפחיד לצפות במה שמתחולל לנגד עיננו בימים ובשבועות האחרונים. למעשה, זוהי כרוניקה ידועה מראש של ממשלת אולמרט שאיננה מוכנה לקחת אחריות על פעולות שלא עשתה במועד ופעולות שגויות שעשתה, ולהודות בסיום דרכה.
הדוגמא שמציגה הממשלה הקיימת, בתקשורת, לעיני האזרחים היא מדיניות לפיה אין אחריות על המהלך ועל התוצאות של המלחמה שנסתיימה בחודש הקודם.
התחושה היא שמי שהחל וניהל את המלחמה איננה הממשלה הקיימת אלא מישהו אלמוני אחר. כשראשי הממשלה והצבא (הממשל) נדחקים אל הקיר ולוחצים עליהם לקחת אחריות, הם מפעילים מיד את תוכנית שלוש הנקודות: ראשית, אומר הממשל: ניצחנו. אתם האזרחים עוד לא רואים זאת. שנית, אומר הממשל, גם אם לא ניצחנו, אנו לא אחראים, כי רק כעת הגענו. ושלישית, אומר הממשל, גם אם אנו אחראים (קצת) אין זמן כעת לחקירות. צריך לשקם ולתקן את המעוות.
אל נא תקבלו את הקונספט לפיו: אולמרט היה רק 60 יום בתפקיד. פרץ היה רק חודשיים בתפקיד. חלוץ היה רק שנה בתפקיד. ואז נוצרה האמתלה: בגלל הזמן הקצר, הם לא אשמים. ונוצר התירוץ: האשם הוא בקודמים להם בתפקיד. לא! זהו טיעון לא מקובל. סביר שגם לקודמים להם יש חלק באשמה. אבל מה זה גורע מהאחריות של בעלי התפקידים הנוכחיים. האם לראש ממשלה, ששוהה חודשיים בתפקיד, ישנה זכות להכריז מלחמה אך הוא אינו אחראי על תוצאות המלחמה בגלל אותם חודשיים? וכך גם שר הביטחון והרמטכ"ל?הסיכום הוא: מי שיש לו סמכות להכריז ולבצע, חייב גם באחריות לתוצאות.
מערכת הבלימה של הצבא והממשלה מול כל אלה שמבקרים את הצבא ואת הממשלה הקיימת, ישנה מערכת שכפ"צ (מערכת הגנה חכמה לבלימת התקפות) הכוללת שלוש שכבות לבלימת ביקורת: השכבה הראשונה, המומחיות - אומרת למותח הביקורת: אתה לא מומחה בתחום הלחימה והביטחון. רק לאנשים שאנחנו נקבע יש רשות לבקר. בפועל, אין הגדרה מי הם הרשאים לבקר את מערכת הביטחון והממשלה. אומנם שומעים את דבריהם בכל מיני פורומים, במטרה לאפשר הוצאת קיטור, אך לא מחויבים לביקורת דבר וחצי דבר.
השכבה השנייה, זווית הראייה - אתה עוסק בקטנות. אינך רואה את חצי/רבע/ עשירית הכוס המלאה. ובכלל, אינך רואה את התמונה הכוללת. לעומת זאת, אנחנו רואים נכוחה את המערכת ולכן הגענו למסקנות שניצחנו, שהאשמה לא בנו, שרוב ה"פרמטרים" שרצינו בקיומם - הושגו. המצב הנוכחי - נשגב.
השכבה השלישית, הסודיות - מסביר באבהיות למבקר: מלחמה מודרנית מורכבת מהמון פרטים חסויים שאנו לא יכולים לחשוף כעת. כשהפרטים יחשפו, תבין שצדקנו. תתאזר, בני, בסבלנות!(לידיעה, חלק מנתוני ועדת אגרנט לחקירת מחדלי המלחמה ב- 1973 טרם נחשפו).
נתונים לאנשים שאינם מומחים צבאיים כאחד האזרחים, אינני מסכים עם מערכת הבלימה הנ"ל של הממשלה והצבא. לנו האזרחים יש שלוש זכויות יסוד במדינה: אנחנו הגוף הבוחר, אנחנו הגוף הסופג את הנזקים - תשתית, רכוש, כלכלה, ואנחנו שולחים את עצמנו או בני משפחה שלנו לצבא הנלחם לאור החלטות של הממשלה. לאור זכויות אלה, סביר שנדרוש להכיר בנו כאנשים חושבים, לעיתים גם בעלי יכולת ניהולית, הניזונים ממידע המופץ באמצעי התקשורת העומדים לרשותנו, גם אם אנו לא מומחים צבאיים.
כדי להבחין בליקוי מאורות בצבא, בסרבול והזנחה אנו לא צריכים להיות במטכ"ל. אנו רק צריכים לשהות בסדיר, קבע ומילואים, וצריכה להיות לנו יכולת להתבונן בנתונים המלחמה הבאים ולשכנע את עצמנו שהם לא נכונים. שפטו נא בעצמכם:
1.
החטיפה - מומחי צה"ל ידעו כי החיזבאללה חונה על קו הגבול וצופה על פעולותינו. ידעו את רמת החימוש של החיזבאללה. ידעו שכוונתו לחטוף חיילים כי האויב הודיע על כך ומשום שגם ביצע זאת בעבר. למרות זאת לא נמנעה החטיפה. כמו בעבר, חלף זמן קריטי עד שהובן שהחיילים נחטפו. אם בחטיפה הראשונה, בשנת 2000 לקח 20 דקות עד להופעת כוח צה"ל בנקודת החטיפה. הפעם, הגיע הכוח 40 דקות אחרי. יש האומרים גם יותר.
2.
תוכנית הלחימה של צה"ל, מול האויב בצפון - מומחי צה"ל ידעו על שיטת הלחימה וההתבצרות של האויב. היה ברור מראש במה אינו מתמקד האויב (אין לו טנקים, ספינות ומטוסים) ובמה הוא מתמקד (ירי טילים, נשק נ.ט. לוחמת גרילה של קבוצות קטנות ונחושות המצויות מתחת לקרקע ומנצלות תנאי שטח ואוכלוסיה). למרות מידע מפורט זה, שהיה ידוע שנים מראש, לא הותאמה תוכנית הלחימה של צה"ל לאויב המוגדר. חלק ניכר מהלחימה הקרקעית בוצע בהיגררות לנקודות החוזק של האויב, ותוך התעלמות מניצול היתרונות ונקודות החוזק של צה"ל.
3.
מטרות מלחמה לא סבירות - מקבלי ההחלטות בתחום המדיני והצבאי ניסחו ופרסמו מטרות מלחמה מופרכות. בלתי ניתנות להשגה. הדרג המדיני קבע כי אחת המטרות היא להשיב את החטופים. קביעה חסרת ביסוס וברמת הסתברות קלושה. מטרה אחרת שהוצהרה היתה פירוק החיזבאללה מנשקו. ברור היה לקובעי המדיניות כי בלבנון אין גורם מדיני או צבאי שמסוגל לבצע את המשימה. ודאי שגורם חיצוני - כוח רב-לאומי או גורמי האו"מ - לא יתנדב לבצע זאת למען ישראל. לפיכך, המטרה היתה בלתי סבירה. בכל הערכת מצב מקדימה, לפני ה- 12 ביולי 2006, ניתן היה להגיע למסקנה כי שתי המטרות אינן ישימות.
4.
מחסני החירום - מומחי צה"ל ידעו על מצב מחסני החירום. ביקורת שנתית של מערכת הביטחון כתבה על כך בדוח בחודש מרס 2006. הביקורת של מערכת הביטחון אף העירה בדוח ממרס 2006 כי תוכניות המלחמה של הצבא אינן מעודכנות. הדוח השנתי נמסר לרמטכ"ל ולשר הביטחון.
5.
רמת האימונים - מומחי צה"ל ידעו על רמת האימונים הדלה של לוחמי צה"ל, סדיר ומילואים, בלחימה מול אויב מסוג חיזבאללה בשטח בנוי ובשטח כפרי. הם ידעו על החימוש של האויב ועל פגיעותו הצפויה של הכוח הישראלי, המשוריין והרגלי. היה ברור כי גיוס מסיבי של אוגדות מילואים יחייב לאמן אותן במשך שבוע ויותר לפני הפעלתן. למרות זאת, במלחמה, בזמן אמת, הגיוס בוצע באיחור.
6.
מידע על טילי האויב - מומחי צה"ל ידעו כי לרשות האויב ארסנל גדול של טילים שיכוונו לבטן הרכה של העורף. היה ידוע שלחלק מהטילים אין לישראל אמצעי יירוט. לאחר שבועיים של לחימה היה ידוע שהפצצות אוויריות וארטילריה אינן מנטרלות את הטילים לטווח קצר. למרות זאת לא הופעלה, גם לאחר שבועיים, מתקפה יבשתית מסיבית, בעומק שטח האויב, לצמצום האיום על העורף.
7.
מידע על נקודות התורפה של צה"ל - מומחי צה"ל ידעו שגם הלוחמים וגם הרכב המשוריין שלהם חשופים לנשק אנטי טנקי בו מצויד האויב. המשמעות היתה שאסור להיכנס לשטחים בהם האויב שולט. למרות זאת, בשטח, נדרשו הכוחות לשוב ולהיכנס שוב ושוב לעיירות, כפרים ולוואדיות בהם הפכו לפגיעים.
8.
מצב העורף - משרד הביטחון ומומחי צה"ל ידעו על מצב העורף האזרחי הישראלי. לא נעשה דבר מאורגן להיערכות ממסדית בחירום (אספקת שירותים אזרחיים חיוניים: בריאות, מזון, דלק, כספים, רשויות מקומיות, סיוע למוגבלים וכו') ולתגבור העובדים בשירותים אלה בחיילי פיקוד העורף. לא הופעל מל"ח למרות שהמערכת תורגלה פעמים רבות למקרים כאלה, לא נעשה דבר לפינוי מסודר של אזרחים למחנות צה"ל מחוץ לתחום הלחימה. רוב הסיוע בוצע באלתור ובהתנדבות.
9.
לוגיסטיקה - מומחי צה"ל לא נערכו לתוכנית פעולה שיטתית לדחיפת אמצעים (מזון, מים, דלק, פריטי ציוד חסרים) לכוחות הלוחמים באמצעות ברכב משוריין או על-ידי אספקה בהיטס. האמצעים נערמו על קו הגבול אך לא הגיעו לכל הכוחות.
האחריות על הכשלים של צה"ל, מונחת בעיקר על כתפיו ראש הממשלה. ולצידו, על הכתפיים של שר הביטחון, הרמטכ"ל, וחלק משדרת האלופים של צה"ל.
במבחן התוצאה: כשל ניהולי ברור במניין הכשלים, בחרתי לא לעסוק בהחלטות צבאיות שנויות במחלוקת במלחמה, בהוראות משימה בלתי ברורות, שהשתנו פעמים רבות בזמן קצר, באי מתן הסבר לכוחות צה"ל על הפעולה ומטרותיה כיוון שהמפקדים עצמם לא ידעו את ההסבר. על כשלים אלה דיברו וידברו הלוחמים.
ואולם גם בתחום זה, לפי עדויות החיילים, אותרו כשלים רבים. יתרה מכך, כל הכשלים הללו היו אמורים להתגלות לפני קבלת ההחלטה על מלחמת הברירה. היתה לנו ברירה, בקרות האירוע היזום של האויב. יכולנו להגיב באופן שונה על ההתגרות. בצורה מוגבלת יותר. אם החלטנו להגיב בכוח ניכר על הפרובוקציה של האויב, בפעילות מלחמתית ממושכת, אזי היינו חייבים לוודא שיש לנו את האמצעים להגיע לתוצאות הרצויות לנו במלחמה. לבחון את הנתונים שלנו מול נתוני האויב ולקבל החלטה.
האם עשינו זאת? האם הגענו לתוצאות הרצויות? רוב המתבוננים סביב, אויבים וידידים, מבינים ומומחים יגידו כי ישראל לא ניצחה. למרות שכל המשאבים הטכניים היו לטובתה: הזמן הרב - הבינלאומי - שהוקצה לה, היתרון הברור של ישראל על צבא האויב, וההסכמה הפנימית, בקרב מפלגות ישראל, שהמלחמה - מוצדקת.
כל כך הרבה כשלים ניהוליים. כל כך הרבה דברים אלמנטריים שכל מנהל זוטר היה אמור לבדוק לפני שהוא מניע את משאביו ומסכן אותם. כאן, במערכת הצבאית והמדינית, עם כל כך הרבה אנשים בעלי ניסיון שעמדו לצידם של שלושת מקבלי ההחלטות: אולמרט, פרץ, חלוץ ולמרות זאת הם לא ראו את הנתונים הללו או לא נתנו להם משקל מהותי וקיבלו החלטות לא נכונות שהסיגו את מדינת ישראל לאחור בהרבה תחומים, והכניסו אותה לתחום גבוה יותר של סיכונים.
בתמצית, לאור מה שידוע עכשיו לכל מי שמתעניין ומעורב במלחמה ובלקחיה, המסקנה היא חד-משמעית ובולטת בבירור: יש כאן כשל ניהולי, מהותי. ומקבלי ההחלטות חייבים, אם ניחנו ביושר ובכנות, לומר ישירות לציבור: אנחנו לקוחים אחריות ומכינים את המערכת לחילופי משמרות מסודרים.
בשים לב לנפשות הפועלות, מסופקני אם הסיכויים למהלך שכתבתי עליו גבוהים מאחוזים בודדים. כך או כך, נותר לנו האזרחים לאתר ולמצוא הנהגה חילופית.
המנהיגים המסתתרים האמת הברורה לכל היא שיש לנו משבר מנהיגות חזק. "בנק" האישים הפוליטיים בעלי היכולת שעמד לרשות הבוחר הישראלי הגיע למיצוי מזמן. אנו בוחשים באותה זיבורית ומעלים מדי פעם מהתערובת העכורה תג של איש ציבור נוסף שבעוד חודשים אחדים נתחרט על שבחרנו בו. שימו נא לב לאינפלציה במספר ראשי הממשלה, שרי הביטחון, שרי החוץ והאוצר שלקינו בהם בעשר השנים
האחרונות.
התחלופה העצומה היא בעוכרנו. ותוצאות החילופין התזזיתי ניכרות בשטח. אין מקצועיות. אין התמדה ויציבות. הכל - זמני. עד לשר הממונה הבא.
בנוסף, אנו סובלים מתסמונת של חוסר אמון מובהק בחבורת האנשים המאכלסים את משרות מקבלי ההחלטה בדרג הצבאי והמדיני. כל אחד מהם מצטייר בעיננו כבלתי אמין. לעיתים קרובות, גם כחשוד בסדרת פעולות שאינן יאות למעמדו.
הכבוד וההערכה לשרים וראשי ממשלות וצבא - אזלו אצלנו מזמן. נתון נוסף שמצטייר לעיניי הוא שאנשים בעלי שיעור קומה נשמרים מלהיכנס לביצה העכורה הקרויה פוליטיקה. המקום נראה להם כמוקד של מגיפה מידבקת ששומר נפשו ובריאותו ירחק משם.
האנשים האלה, שהינם בעלי שיעור קומה מנהיגותי ומוסרי, ולהערכתי, אנו משופעים בהם, טועים טעות גדולה! פעילותם הפסיבית והמתנגדת דומה למדיניות של בת יענה הטומנת ראשה במסתור. כמו ילד קטון המתחבא מאחורי השמיכה ומקווה שהכל בחוץ יסתדר. טעות! שום דבר לא יסתדר. הם אינם מבינים כי הותרת המישור המדיני והצבאי בידי אנשים בינוניים, חסרי שדרה, הורסת בהדרגה גם את הבועות, שמורות הטבע, בהן הם מתכנסים ותופסים מחסה.
הפיתרון למשבר המנהיגות והאמון השלב הראשון שנחוץ לנו כעת היא הפלת המשטר הנוכחי מול הוצאת צו גיוס לאומי לאישים "נקיים" ובעלי שיקול דעת והחלטה. נחוצה לנו ועדה קרואה שתקבל החלטות סבירות ומנומקות באומץ ובמהירות. האישים הנקיים חייבים לשנות את הפרדוקס לפיו יש לנו פוטנציאל אדיר בכל תחום, מדיני, צבאי, כלכלי, חברתי.
ומאידך, חבורה של אישי ציבור בינוניים משחיתים את היכולת שלנו. נראה לי שצעד שקול וסביר בעת כזו יהיה לגייס אישיות מתחום שרגיל בניתוח ובקבלת החלטות ושנחשב אצלנו עדיין כנקי מזוהמה ושחיתות: בית המשפט העליון.
בית המשפט העליון אמור לכלול אישים שדעתם הפוליטית והחברתית היא מכל חלקי הקשת הפוליטית. מארסנל זה הייתי רוצה למנות את נשיא המדינה הבא, ולהעמיד לבחירה את ראש הממשלה הבא.
כדי להפוך רעיון זה למעשי, חייב להיות גוף ציבורי יוזם. גוף כזה ישכנע את הציבור שיש תקווה ומעל לכל יצליח להמחיש למועמדים (שניים כאמור) שעליהם להתגייס בכל מאודם למשימה. המועמד לראשות הממשלה, מבית המשפט העליון, יבחר את שדרת המנהלים ומקבלי ההחלטה שלו. מערכת הבחירות הבאה תהיה מערכת בחירות בין תקווה לעתיד ישר והחלטי לבין מפח הנפש במערכת הפוליטית הקיימת. במילים אחרות, בין אור לחושך.
אני מאמין שקיימת אפשרות לראות מגמה חיובית ביותר בתוצאות המלחמה האחרונה: הצורך בשידוד מערכות. ההכרח להסיר את רשת ההסוואה מעל המנהיג הראוי ולגייס אותו למערכה. זכרו, מנהיגים בהיסטוריה העברית והבינלאומית גויסו לעיתים בניגוד לרצונם. למען המטרה הלאומית. הם נעתרו לאחר שהטמיעו את חומרת המצב. וזה בדיוק המצב שלפניו אנו עומדים.