בימים האחרונים שוב אנו עדים לעיסוק בקיומו של "מצעד הגאווה" בירושלים.
מצעד הגאווה, ככל שהוא עומד בדרישות הדין, יכול להתקיים בכל מקום בישראל, לרבות בעיר הקודש. אל לאיש, לנסות ולפגוע במארגני המצעד ובמשתתפיו. אל לאיש לנסות ולמנוע את קיום המצעד.
אם נתבונן בשתי הקבוצות העומדות משני צדי המצעד, נגלה כי בין מובילי המאבק כנגד המצעד, חרדים מירושלים לבין משתתפי המצעד יש מכנה משותף. שתי הקהילות, דואגות להתבדל, מבחינת אורח חייהן, שתי הקהילות טוענות לפגיעה ברגשותיהן.
החברה הישראלית, כמו רבות אחרות בעולם, עברה תהליך ארוך של שינוי ביחסה לחברי הקהילה ההומו-לסבית. חלק ניכר מן החברה, מקבל את חברי הקהילה ההומו-לסבית, כחלק אינטגראלי בחברה, בשוק העבודה, במדיה ובמקומות הבילוי.
כחלק מתהליך זה, רבים מחברי הקהילה ההומו-לסבית "יוצאים בגאון מהארון", לרבות כאלה המפורסמים בתחומי המדיה, הבמה, האקדמיה, המשפט, הצבא ובתפקידי הנהלה בכירים.
התהליך שעברה החברה, שראשיתו בסלידה מוחצנת והוקעה של הומוסקסואליים ושיאו בקבלתם כחלק אינטגראלי בחברה, לא קרה בשל פעולות מוחצנות או פעולות מחאה, אלא וטוב שכך, כתוצאה מהסברה ומתהליך התבגרות והתגבשות שלנו כחברה.
שנים רבות, חברי הקהילה ההומו-לסבית "אכלו מרורים" עד שיתר חלקי החברה השכילו להבין שהם חלק מן החברה בדיוק כמו אחיהם הסטרייטים.
אף על-פי כן, גם בין אלה ש"יצאו מהארון" לא תראו כאלה שבאים לעבודה למשל, ושלט על מצחם "אני הומו" או "אני לסבית".
מצעד הגאווה מותר, בכפוף לתנאי החוק, שיתקיים, גם בירושלים, גם אם יש המתנגדים לקיומו. אך נדמה כי רב הנזק על התועלת, שהוא יביא לחברי הקהילה ההומו-לסבית. יש בו במצעד הגאווה משום התבדלות מן החברה, משום התרסה, "אנחנו שונים ואנחנו גאים על כך". אין זו בושה להיות הומו או לסבית, אין בכך מניעה מלהצליח באקדמיה, בשוק העבודה ובכל מקום אחר. אך הדגשת "הגאווה" כדרך של התבדלות, ולא כאירוע פולקלור, היא בבחינת "גול עצמי".
חברי הקהילה ההומו-לסבית, אינכם צריכים להתבייש בנטייתכם ואינכם צריכים מצעדי גאווה.
