למה יהודים לא עושים סקס ברחוב? כי מיד יתקבצו סביבם כל החבר'ה לתת עצות. כל מי שהיה וכל מי שלא היה, מי שטס ומי שירה ומי שלחם וגם מי שלא לחם אלא רק חלם שלחם - כולם נעשו פתאום חכמים ומבינים ונותנים את חוות דעתם המלומדה.
ומי הצועקים הגדולים ביותר? אלו שרוצים לתלות את כל מי שמעליהם. ואחר כך? נראה... וזה כי אנחנו העם הכי חכם בעולם!?
הגיע הזמן שהחוכמה הציבורית שלנו תהיה לפני המעשה ולא אחריו, כדי שלא נצטרך כל הזמן לשלם על טעויות, שלנו ושל אחרים. ראשית כל עלינו להפסיק להתלהם ולהפסיק להשתמש באמצעי התקשורת כ"גוף המבצעי והמודיעיני" האולטימטיבי. אמצעי התקשורת כבר מזמן לא "כלב השמירה של הדמוקרטיה" - במקרה הטוב הם כלב השמירה של הרייטינג של עצמם ובמקרה הרע הם כלי שרת בידי אינטרסנטים. ובמושג "אמצעי תקשורת" אני מתכוון לכל הכתבים והכתבלבים, העיתונאים והפרשנים בפרוטה, העורכים צמאי הדם וכל מי שסביבם, כולל אלו שרצים אליהם כדי להזין אותם ולהתפרסם על ידיהם.
החוכמה שלנו צריכה לבוא משיתוף פעולה בניהול הידע הקולקטיבי. כלומר, לכולנו באמת יש הרבה מאוד ידע, אבל הוא נמצא אצל כל אחד מאתנו בראשו ולא משמש את האחרים בדרך של סינרגיה (אגבור) כדי שהשלם יהיה חזק חכם וגדול יותר מסכום חלקיו. אצלנו משום מה זה ההיפך - השלם תמיד קטן יותר מסכום חלקיו כי חלקיו לא משלימים ומסייעים זה לזה אלא תוקפים זה את זה.
אנחנו חזקים ב"תסמונת ששת העיוורים" (כל עיוור מגדיר פיל לפי מה שהוא מרגיש בידו תוך כדי מישוש). כל חייל, כל אזרח וכמובן כל כתב ששמע או ראה או חווה משהו נהיה מומחה ללוגיסטיקה, למבצעים, למודיעין ולתקיפות אוויריות וכל אחד מטפח ומפיץ אידיאולוגיות שלמות בגלל בקבוק מים או סנדוויץ' חסר או אפוד עם פאוץ' עקום. אף אחד מאתנו לא יודע את כל התמונה, כי לשם כך צריך לשתף כמה שיותר אנשים בבדיקות ובתחקירים אבל למי יש זמן וסבלנות לכך?
וכאן הוא רגע האמת: אם נמשיך בהתלהמות, בדרישות לועדות חקירה, בחיפוש אשמים ובעריפת הראשים, נגיע מהר מאד לדרך ללא מוצא שבה שולטים בעיקר עורכי דין ואמצעי תקשורת. וכבר דיברנו על האינטרסים של אלו.
הדרך האמיתית והנבונה צריכה להיות זו הלוקחת בחשבון את הטווח הקצר ואת הטווח הארוך ואת מה שביניהם. בטווח הקצר צריך לבצע כמה שיותר מהר תחקירים ממצים בכל הרמות, לשתף בהם חיילים ומפקדים ואנשי מטה בכל היחידות והגופים, אזרחים ומקבלי החלטות ומבצעי החלטות מרמת נהג הנגמ"ש וה"גיזר" בתותח ועד ראש הממשלה כולל.
התחקירים צריכים להתבצע באופן ענייני ויעיל, כלומר: כל אחד מדבר בשם עצמו בלבד, מציג את שלושת עיקרי התחקיר: מה הייתי צריך לעשות, מה עשיתי באמת ומה הסיבות לפערים בין מה שרצוי למה שקרה בפועל. אין בדרך זו "מנהלי תחקיר" המסכמים ונותנים ציונים - כל אחד מדבר, כאמור, בשם עצמו בלבד. גם הבכירים מדברים רק על עצמם ולא על הכפופים להם, כפי שנהוג לצערי בצבא (בעיקר בצבא היבשה). לכל אחד יש הרבה מה לבדוק ולתחקר וללמוד על מעשיו הוא לפני שהוא שופט אחרים. התחקיר מטרתו ללמוד ולהפיק לקחים - לא לשפוט ולמצוא אשמים.
אפשר וצריך לעשות את זה יעיל ומהר - אני מקווה שזה מה שנעשה היום לפחות בצה"ל. גורמי השלטון והמוסדות האזרחיים כנראה עסוקים בהישרדות ובמלחמות היהודים מכדי להתפנות לכך.
לאחר מכן (ורק כאן בא תפקידם של הבכירים, המנהלים והמנהיגים) צריך לרכז את המסקנות מכל הפערים שאובחנו בין הרצוי למצוי, לנתח אותן ולהפיק מהן לקחים (שמשמעותם תיקון הקיים, תיקון החלטות ונוהלים וסדרי עדיפויות וזה בהחלט תפקיד מנהיגותי), ליישם אותם ולהטמיע אותם בשיטתיות.
בטווח הארוך אפשר לקחת בחשבון לקחים קיימים וידע וניסיון מצטבר, שהרי לא מוכרחים כל פעם להמציא את הגלגל מחדש: ראשית - החלפת שיטת המשטר לכזו שאיננה נשענת על הסדרים קואליציוניים וקומבינות של סחר שוק (שהיא הסיבה העיקרית, למשל, לכך שיש שר ביטחון שאף אחד כולל אותו לא חשב בכלל שהוא מתאים לתפקיד הזה).
צריכה להיות שיטת משטר שבה השולט יודע מה צריך, מה רצוי, מה לתכנן ומה לבצע ומסוגל לעשות כל זאת בקדנציה שלו בלי להיות עסוק מרבית זמנו בהישרדות הקואליציה ובמו"מ על המחירים של הישרדות זו כפי שקיים היום. הוא יבחר לעצמו אנשי מקצוע שיסייעו בידו, תהיינה לו מועצות מייעצות בעלות שיניים וחוכמה משלהן בנושאי הביטחון, הכלכלה, הרווחה, החוץ, החברה, החינוך וכל מה שחשוב למדינה. ואם הוא ייכשל או לא יעמוד בדיבורו - מי שיחליט על החלפתו יהיה הבוחר בלבד ולא קומבינציות של חברי כנסת רודפי בצע/כבוד/שלטון/סקס (מחק את המיותר או השאר הכול).
שנית - השלמת השינוי המבני בצה"ל: מיסוד זרוע היבשה כזרוע אחודה לתכנון, הכשרה, אימון והפעלת הכוח. זה חשוב להפקת הלקחים והטמעתם, זה חשוב לשימור ושיפור הידע ולקיצור מעגלי קבלת ההחלטות וביצוען וחשוב מאד גם לחסכון בהפעלת הכוח ובכלל חסכון בצבא - במקום פיקודים שונים שאין ביניהם היררכיה (ולעתים גם אין קשר) - שרשרת פיקוד ברורה כמו בחיל הים ובחיל האוויר. זה לא פופולרי וזה יביא למיותרות של המון תפקידי אלוף, תת-אלוף, אלופי משנה ואחרים אבל זה הכרחי ונכון ויעיל הרבה יותר וגם יחסוך הרבה כסף והרבה דם.
שלישית - הטמעת נורמות של ניהול נכון של הידע האנושי בכל תרבות ארגונית במדינה - החל ממוסדות השלטון, כל הגופים המוניציפליים, הרשויות, גופים כלכליים, חברות ציבוריות ופרטיות, מוסדות חינוך וביטחון וכמובן גם צה"ל כגוף המאורגן הגדול והחשוב ביותר במדינה שהוא היחיד שבו (בצבא הסדיר, על כל פנים) כל הזמן משתנים בעלי התפקידים (מהש"ג בקריה ועד הרמטכ"ל - אף אחד לא נמצא בתפקידו יותר מארבע שנים גג. אפשר בארגון כזה לשמר ידע?), נורמות אלו המהוות תרבות ניהולית והתנהגותית מחייבות דיון ציבורי אבל בעיקר הובלה ולקיחת אחריות על-ידי המנהיגים בכל אחד מהארגונים השונים.
על-ידי ניהול ידע נכון נאפשר: מתן אפשרות ואף הטלת חובה להבעת דעה באופן ענייני ורלוונטי, חיבור ישיר בין חזון, מטרות ויעדים לבין ההתנהלות היומיומית בארגון, הפקת והטמעת לקחים נכונות, שיפור מתמיד, יכולת מדידת פעילויות הליבה שלנו והתאמתן לקריטריונים שנקבעו מראש, מניעת צווארי בקבוק ביורוקרטיים, שימור ושיפור הידע, המשכיות (למניעת אבדן הידע וחזרה על שגיאות וטעויות עבר), משמעת עצמית וארגונית ועוד. כל אלו הם כלים ניהוליים ותרבותיים המתחייבים בכל ארגון הרוצה לשמור על איכותו ו/או על כושר התחרות שלו והם ניתנים ליישום וטיפול באופן מיידי. וצריך להתחיל בזה אתמול.
איך עושים את זה ב"סביבה העסקית והתרבותית" הקיימת כאשר מרבית בעלי התפקידים ומקבלי ההחלטות עסוקים בהשרדות ובחתירה למטרות אישיות?
על-ידי אימוץ רעיון ה"אינטליגנציה הארגונית" - כל אחד מאתנו בפני עצמו וכל בעל תפקיד ומקבל החלטה בכל תחום שהוא באחריות לתחומו.
