האזנתי רוב קשב לטקס השבעת נשיאת בית המשפט העליון. ככל שהטקס התמשך, אני כאזרח מהשורה הרגשתי תחושה גוברת ומטרידה של ניכור. הקשבתי לתשבחות ההדדיות, להתרגשויות, לנאום הארוך והמשעמם של כבוד הנשיא היוצא. הקשבתי גם לנכדים המטופחים והנבונים של כבוד הנשיא היוצא, אך תחושת הניכור רק התעצמה, במיוחד לאור הנתון ששמעתי דקות אחדות מוקדם יותר, "769,000 ילדים נמצאים מתחת לקו העוני" הכריז הקריין. מחריד לשמוע, 769,000 ילדים על סף רעב!
בזמן זה, ערב ראש השנה הבא עלינו לטובה, במקום שהמדינה תדאג לתושביה, ארגוני סיוע שונים לקחו אחריות ומתחננים באמצעי התקשורת השונים לתרומות, תרומות למען רכישת מזון לנזקקים, כדי שיתאפשר גם לחלשים בינינו לערוך את סעודת ראש השנה בכבוד מינימאלי. במקביל, כתבות מזעזעות משודרות באמצעי התקשורת השונים מעשה תדיר, מראים נזקקים בשפל חייהם, מתחננים למעט מזון.
כל זה כמעט ולא זכה להתייחסות בטקס השבעת נשיאת בית המשפט העליון, כאילו התופעה אינה קיימת, לא יתכן שהשופטים והשופטות המכובדים אינם רואים את מה שאני רואה, אינם שומעים את מה שאני שומע, אינם חשים את מצוקת העניים, הנכים והקשישים. לא יתכן שמערכת המשפט הבכירה ובמיוחד שופטי בית המשפט העליון אינם מודעים למצוקת אזרחי המדינה.
יש עניים ומוכי גורל, ויש גם אזרחים רבים, ישרים ושומרי חוק שאיבדו את כל עולמם בגלל עינויי דין, משפחות נהרסו, התרסקו כלכלית ונפשית, ילדים התמוטטו נפשית בגלל מצוקת הוריהם, לכאורה בגלל משפטים רבים האורכים שנים ארוכות, טחנות הצדק טוחנות לאט, במיוחד את החלשים. לכאורה, מערכת המשפט מתעלמת, אינה רואה, אינה שומעת, אינה מקימה קול זעקה, ממש מעשה שלושת הקופים.
איני מייצג ציבור כל שהוא, אני אפילו לא משפטן (ויתכן מאד שאיני מבין מספיק את תפקיד מערכת המשפט), אך אני אזרח המביט מהצד בכאב מתגבר, ותחושת הבטן שלי אומרת שציבור האזרחים רוצה אחרת. רוצים שופטים שיורדים מדי פעם גם אל העם, שופטים שחורצים דין צדק ללא התחשבות בפלפולי המילים וחלקות הלשון של עו"ד מלומד ומעונב כזה או אחר (עם כל הכבוד, ויש כבוד).
תחושת הבטן שלי אומרת שהאזרח הסביר רוצה צדק, גם אם אין לו מספיק ממון לשכור עו"ד יקר, שהשופטים המכובדים ישכילו להעניק למתדיינים לפחות את התחושה שהם מסוגלים להפריד בין האמת לבין ההערכה או חוסר הערכה שהשופט חש כלפי עורכי הדין המלומדים המייצגים את המתדיינים.
רוצים משפט מהיר וענייני, לא עינוי דין של שנים ארוכות. לא מעניינים אותנו פסקי דין המשתרעים על עשרות ומאות עמודים שעליו טורחת במשך שנים ארוכות מערכת שלמה של קלדניות, מזכירות וטכנאי מחשבים. תחושת הבטן שלי אומרת שהאזרח הסביר רוצה פסק דין שגם הוא יוכל לקרוא ולהבין, הבנת פסקי הדין אינה חייבת להיות רק נחלתם הבלעדית של עורכי דין מפולפלים.
אני חושב שממש לא מעניינת את הציבור הרחב ההערכה הרבה והחשובה של מרצים באוניברסיטאות יוקרתיות מעבר לים לשופט כזה או אחר, המפרסם פסק דין בעובי של כרך אנציקלופדיה, לטעמי פרסומים כאלה מתאימים יותר לפנסיונרים, לא לשופטים פעילים שחובתם למנוע או לפחות להפחית עינוי דין, ולהוציא לאור משפט צדק ובמהירות המרבית. תחושת הבטן שלי אומרת שציבור העניים שתפח לאחרונה למימדים מפחידים, רוצה לראות את כבוד השופטים מבקרים ורואים את המצוקה, רוצים שתשמשו להם לפה ולמגן מפני אטימות הממשל, מפני הגזירות.
אני יודע שהדמוקרטיה חשובה לכם לפחות כמו שהיא חשובה לי, אבל מה ערך לדמוקרטיה אם ציבור העניים הולך וגדל, אם הפערים החברתיים גדלים משנה לשנה, אם הפשע "חוגג" ברחובות, אם הנוער נהייה יותר ויותר אלים, אם אזרחים פחות מרוצים ממערכת המשפט. אתם לא שותפים להערכתי שזו פצצה חברתית מתקתקת? האומנם זו אינה הדרך הבטוחה לאנרכיה?
איני תמים, אני יודע שדבריי אלה יפלו על אוזניים ערלות בדיוק כמו זעקתם של טובים וחכמים ממני לאורך השנים, אבל בכל זאת אני מבקש עם מלוא הצניעות להציע, אנא, שופטים נכבדים, רדו מדי פעם ממגדל השן הנוח והמכובד, רדו מדי פעם אל העם, תקשיבו למצוקות, תקשיבו גם לפשוטי העם.
חכמים אמרו "מכל מלמדי השכלתי". האמינו לי, גם לעני מרוד שבקושי יכול להתבטא יש מה לומר, אתם יכולים להיות מופתעים ולגלות אצלו חכמת חיים ותובנות שלא לומדים אפילו באוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, אתם יכולים לגלות שאולי גם אתם יכולים ללמוד ממנו.
אל תגבירו את התחושה שבמסגרת הפערים החברתיים הגדלים, אתם יוצרים ריחוק גדול יותר מהעם שבזכותו אתם ממלאים תפקידים חשובים כאלה. בבקשה אל תעצימו את תחושת הניכור שכבר קיימת, גם אנחנו רוצים בית ומדינה טובים יותר עבורנו, ועבור ילדינו ונכדינו.