שלוש הערות על ברק אחד

פרישתו החגיגית של נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, בתום 28 שנים בערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר לוותה בטקסים חגיגיים ובמלל רב בכלי התקשורת השונים, ואולם בין הרמת כוסית להרעפת "סופרלטיבים" על ראשו של הנשיא הפורש, נשכחו מספר נקודות חשובות, שיש לתת את הדעת עליהן עם לכתו של אחד מגדולי המשפטנים של ישראל.

1. ירושת ברק

אהרן ברק, כמו מנהיגים רבים וטובים לפניו במהלך ההיסטוריה, דאג להרחיק מעל פניו בני טיפוחים דעתניים, מוכשרים ועצמאיים והעדיף תחת זאת לקרב אליו אנשים בינוניים, שסגולתם היחידה היא נאמנות ללא תנאי וסייג למורה והאב הרוחני. בתקופת כהונתו של ברק בבית המשפט היתה תכונה זו לייתרון עבורו, כאשר בית המשפט דיבר לרוב בקול אחד (למעט דעות מיעוט של חשין וטירקל מפעם לפעם). אולם עם לכתו של ברק, הופכת תכונה זו לעקב האכילס של בית המשפט, שהרכבו נעדר כעת אנשי אקדמיה, משפטנים דגולים ועורכי דין בכירים מהסקטור הפרטי ונראה יותר כמו הסדר פנסיה נוח של אנשי הפרקליטות ומשרד המשפטים, כמו גם קרש-קפיצה לשופטים מחוזיים אפרוריים.

2. "המהפכה החוקתית"

רבות דובר בטקסי הפרישה החגיגיים על אודות "המהפכה החוקתית" מבית מדרשו של ברק, שנולדה כזכור בבוקר אביבי אחד עם הפציעו של פסק דין "בנק המזרחי" בשמי המשפט הישראלי. ואולם ה"מהפכה" המדוברת, כמו גם ברק עצמו, נשארה נטועה בעיקר בספסלי האקדמיה. קשה להבין כיצד מהפכה שהעניקה לבית המשפט יש מאין סמכות נרחבת של ביטול חוקים הובילה במהלך 11 שנים לפסילה חלקית של שלושה חוקים בלבד. רק לשם השוואה, במדינות בהן יש סמכות חקיקתית מפורשת של בתי המשפט לבטל חוקים, נפסלים מדי שנה עשרות חוקים. המסקנה המתבקשת מהדברים היא אחת משתיים: או שהמחוקק הישראלי הינו זן נדיר שאין כמותו בכל מדינות המערב, או שמישהו שם בבית המשפט העליון לא ממש בטוח שהסמכות שנטל לעצמו היא אכן שלו.

3. המשפט העברי

ברק טרח להדגיש בנאומי הפרידה שנשא את הקשר העמוק שלו ליהדות ולתרבות והמסורת היהודית. בין היתר אמר ברק בנאומו בבית המשפט העליון, כי "ההלכה היהודית והתרבות היהודית - הם חלק ממני". אלו הם אכן ביטויים חשובים וראויים ואולם, כל מי שיעיין מעט בפסיקתו של ברק ייווכח עד מהרה כי זהו שיק ללא כיסוי. ברק הינו משפטן דגול הבקיא בתחומי משפט שונים באופן כמעט חסר תקדים. המשפט הפלילי, כמו גם הציבורי, האזרחי והמסחרי פרושים לפניו כספר פתוח. את שיטות המשפט האמריקני, האנגלי והגרמני מכיר ברק ככף ידו. ואולם, אם יש למצער תחום אחד שבו ברק, הקורא לעצמו "תלמיד ישיבה", נותר בו כסומא בחשיכה זהו דווקא תחום היהדות. פסיקתו של ברק, המלאה ציטוטים שנונים ורציונאלים מחכימים מהמשפט הגרמני, האמריקני, האנגלי ומה לא, מתעלמת כמעט במופגן מאוצרות החוכמה המצויים בארון הספרים היהודי. ברק נוהג לספר, כי בצעירותו שקל ללכת וללמוד בישיבה, לנוכח האינטלקט הרב בו ניחן ברק ולנוכח חוסר התמצאותו במקורות היהודיים אין אלא להצטער על בחירתו של ברק הנער.