האם הדרישות האלה תקינות, סבירות וראויות - לא בטוח. האם יש בהן ממש - בהחלט כן. אך לדעתי יש לעשות זאת בהליך דמוקרטי, הוגן, שקוף - שבו גוף נבחר אובייקטיבי יבדוק את כל העובדות הרלוונטיות ויגיש את מסקנותיו.
התלהמות, הסתערות ציבורית, על גופים, אישים, מנהיגים - מבלי לתת להם הזדמנות להשמיע את דעתם, גרסתם, להציג עובדות ומסמכים - היא שפיטה לפי עקרונות של בית דין שדה, שבו הפרוצדורה וההליך הצודק, מוחלף באמצעות רגשי תסכול, ובאמונה מוטעית של צדק חד-צדדי וצר אופקים.
לצערנו - יש בהיסטוריה שלנו מתקופות מלחמת השחרור, תקופת המלחמה במנדט הבריטי והסזון. מספר מקרים של קביעת דעות והטלת אשמות, שנראו נכונות ואמינות לתקופתן, אך לא עמדו במבחן הזמן ובגילויים שלאחר מעשה.
תופעה מעין זו, קיימת אצל כל העמים ובאה לידי ביטוי במלחמת העולם השנייה, במחתרות באירופה ותופעותיה מודגשות, גם אצל שכנינו הפלשתינים, במשפטי שדה מהירים, תוך הוצאות להורג פומביות, של משת"פים עם ישראל, שבחלקן הן תוצאה של מאבקים פנימיים וחיסול חשבונות אישיים.
לתופעה של התנפלות על מנהיגים, מבלי לראות את כל הקשת העובדתית ומבלי לקבל או לדאוג לגרסה נוגדת או תגובה הולמת, מצטרפת גם העיתונות וכלי התקשורת, ברדיפה אחר כותרות וסקופים, תוך רמיסת זכויות יסוד, חוקיות ואלה שנקבעו בפסיקה - כמו "חזקת החפות", כגון: כלל הברזל שהתביעה היא שצריכה להוכיח שאדם אשם ולא האזרח צריך להוכיח שהוא זכאי.
מבקר המדינה השופט מיכה לינדנשטראוס, בתקופת היותו נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה (ניצל מספר חודשי שבתון) כדי לכתוב ספר ובו מחקר השוואתי בין "חזקת החפות" בארה"ב לבין אותו עיקרון בישראל.
התוצאה והמסקנה היו - כי "חזקת החפות" בארה"ב, חזקה יותר, מושרשת יותר, במערכות אכיפת החוק מאשר בישראל. לגבי המערכת המשפטית הישראלית, לרבות בתי המשפט, מסקנתו של לינדנשטראוס היתה, שהחזקה לא חלחלה דיה למערכת, למשטרה, לפרקליטות ובתי המשפט.
דוגמאות נוספות בתחום זה הן: "פסק דין מירנדה" - מאבני היסוד בארה"ב של העקרונות כמו "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" והזכות נגד הפללה העצמית - הנמצא בתוספת ה- 5 של חוקת ארה"ב או העיקרון של שמירה על כללי הצדק הטבעי - וניהול משפט הוגן - שגם הוא נמצא בתוספת לחוקה.
בארה"ב - ראיות שהושגו בניגוד לחוק, שלא בהתאם לצו חיפוש ספציפי, פסולות לראייה ולא ניתן להשתמש בהן, מה שמכונה "תורת פרי העץ המורעל". נעצר אדם, ולא הוסברו לו זכויותיו או סיבת מעצרו ולא הודעה לו זכותו לעו"ד המעצר והראיות פסולות.
בישראל הגיעו למסקנה אחרונה זו, רק עכשיו בפסה"ד הידוע של חייל המילואים יששכרוב, שניתן בבית המשפט העליון, בהרכב מורחב ונחשב כמהפכה בתחום המשפט הפלילי.
התופעות האחרונות שבאות לידי ביטוי בתקשורת ובהפגנות ההמונים, יש בהן יותר מדי כוחניות חד-צדדית. אין ויכוח, שהפגנות, ביקורת, שביתות רעב, הן כלי לגיטימי ציבורי, של חברה דמוקרטית. אין על כך תרעומת - אלא להיפך, זה מצביע על ציבור איכפתי, ערני, הדורש את זכויותיו.
אבל הפגנה שדרישתה האולטימטיבית היא עריפת ראשיהם של אולמרט, פרץ, חלוץ, מבלי שחלקם האישי, הכללי, המשולב, נבדק ע"י גוף מוסמך, מבלי שהציבור מודע לכל העובדות, מבלי לדעת מה נאמר בפרוטוקולים/הקלטות - של ישיבות הממשלה, וישיבות הקבינט - מבלי לדעת חלקו של חלוץ והמטכ"ל בניהול המלחמה והחלטות האסטרטגיות שהיו או לא היו, תקינות, סבירות, קשה ואסור לשפוט ולהחליט.
אז נכון, יש מושג ועיקרון של אחריות ציבורית, אחריות מיניסטריאלית ואחריות אישית, אבל אלה זכויות אישיות ולא נראה לי שהציבור רשאי בתוקף לדרוש, ממנהיג או פוליטיקאי, להשתמש בהן תוך איום כוחני, ומותר לו לדעתי, לדרוש בדיקה, חוות דעת מועדה ממלכתית ו/או ממשלתית.
להזכיר לציבור שבוועדות קודמות כמו ועדת אגרנט הממלכתית, על אירועי מלחמת יום הכיפורים, נעשה עוול ועיוות דין, לרמטכ"ל דוד אלעזר - דדו, כשהפילו את כל "התיק" עליו, תוך התעלמות ו/אי התייחסות לדרג המדיני מעליו. מהלך שללא ספק גרם למותו בטרם עת.
ועדת כהן הממלכתית לבדיקת אירועי סברה ושתילה במלחמת לבנון 1, גרמה עוול ועיוות דין לשר הביטחון שרון ומספר קציני צה"ל בכירים בהטלת אחריות ישירה ועקיפה לידיעה ואי מניעת הרצח של הפלנגות בסברה ושתילה, שנבעו ממאבקים פנים לבנונים, נקמה וחיסול חשבונות בין עדתית, נוצרים מוסלמים.
גם ועדת אור לבירור אירועי מהומות אוקטובר במגזר הערבי לא הגיעו למסקנות נכונות והתוצאה היתה מתסכלת למדי.
לכן, לדעתי, אנו רצים מהר מדי וחזק מדי להרשעה באמצעות העיתונות והציבור תוך נטילת סיכונים אישיים, פוליטיים, שלא ניתן יהיה לתקנם.
אם להשתמש בתיאור מעולם הספורט, הייתי משווה את התקשורת והציבור המחאתי לאמרה של אמו של זינדין זידאן, אחרי הנגיחה המפורסמת שלו במשחק נגד איטליה בגמר המונדיאל האחרון. עכשיו מתברר שהשחקן האיטלקי (מטרצי) הגיב לזידאן ששאל אותו "אתה רוצה את החולצה שלי", והאיטלקי ענה לו "אני מעדיף את אחותך". אמו של זידאן התבטאה באומרה: אני לא רוצה סליחה או התנצלות, "אני רוצה שיביאו לי את הביצים של האיטלקי על מגש".
להערכתי - זה בדיוק מה שרוצים גם אצלנו, מהר, חד, כואב מוגש על מגש התקשורת.
נשיא המדינה - בחקירה כואבת קשה ופוגענית. הגרסאות מתחלפות, ההדלפות חוגגות, כותרות ענק על אונס ומעשים מגונים. התמונה המתקבלת: הנשיא אנס סדרתי, מטרידן נשים סדרתי, "מניאק" לא קטן. ח"כ שלי יחימוביץ, אחרי שיחה מרתקת ומעמיקה עם המתלוננת כבר בטוחה בהרשעה באונס - אין צורך במשפט.
השר רמון - העמדתו לדין על נשיקה חפוזה לחיילת, שנדבקה אליו כדי להצטלם איתו ועשתה לו עיניים וחיינדאלך, לפי התמונות. התקשורת והציבור כבר הרשיעו אותו, למרות שאנו מגלים כל יום, שינויים בעדות, שתי גרסאות ולחץ מאסיבי מצד המשטרה והממונים עליה להתלונן נגד השר.
במאמר אחר, קראתי לכך "הטרדה משפטית" מצד היועץ המשפטי לממשלה, שמיהר להעביר את הנושא למגרש השופטים שהם יחליטו, בניגוד גמור להצהרתו, על מדיניות חדשה בנושא זה עם כניסתו לתפקיד.
מבחינה ציבורית, לא יאה ולא נאה לשר בישראל ולשר משפטים בפרט, להתנהג בצורה זו. אבל מכאן למשפט הדרך ארוכה ומסוכנת. לסיכום ניתן לומר, שאירועי מלחמת לבנון 2 אכן דורשים וראויים לבדיקה מעמיקה ועל האחראיים, לכישלונות ומחדלים, הן בתחום המדיני, הצבאי והטיפול בעורף, לתת תשובות ולקחת אחריות לאור הממצאים של הוועדה.
במאמר מוסגר נאמר: שהתנהלותו של אולמרט לגבי מינוי הוועדות היתה תמוהה, מגומגמת ולא מקצועית. את מה שעשה בסוף לאמור: מינוי וועדת חקירה/בדיקה ממשלתית בראשות שופט בדימוס מוערך כמו וינוגרד ניתן היה לעשות מיד, כמהלך ראשון ולזכות בניקוד גבוה מהציבור - חבל.
עכשיו יש לפזר את ההפגנות והמחאות לתת לוועדה לעבוד, לתפקד ולהגיע למסקנות לאור הממצאים והעובדות - ואז הציבור יידע - ויוכל להגיב בהתאם.