אנשי המילואים ששבו משדות הקרב של מלחמת לבנון השנייה, המאוכזבים עד כדי אובדן אמון בסיסי בדרג הפיקודי הגבוה ובממשלה, מרכזים את מאבקם בשלושת דמויות המפתח, אולמרט, פרץ וחלוץ, ובהקמת ועדת חקירה ממלכתית. למרבה הפתעתם, תנועת המחאה לא צברה תאוצה רצויה בקרב העם. קבוצות קטנות ורדומות של אנשי המילואים ותומכיהם, המפוזרות בגן הוורדים בירושלים, אינן דומות לתנועת מחאה חזקה כי אם לנופשים המבלים את זמנם על כר הדשא. אלו כבר לא אותן רבבות העם שהפילו את ממשלת גולדה בתום מלחמת יום הכיפורים. לטענת המילואימניקים אין די כסף למאבקם ואין מי שיממן את הפרסום.
ברם אפילו אם יצליחו אנשי המילואים במחאתם ובלחץ הגובר מהצד לגרום לפיטורי השלושה, מה ישתנה? תחתיהם יבואו שלושה אחרים, ברי חלוף כמו קודמיהם. תהיה ועדת חקירה ממלכתית שלא תועיל לאיש. אחריה תקום עוד ממשלה מושחתת, המדינה תמשיך את התרסקותה אל תוך התהום ואילו אנו נמשיך לתמוה איך קרה שעם הנחשב חכם ונבון, שם לראשותו ממשלה שרבים מאנשיה ובראשם אולמרט נמצאים תחת חקירה. נמשיך להתפלא איך קרה שהפסדנו את המלחמה לחיזבאללה.
בהמולה של המלחמה ואחריה אנו מעדיפים לשכוח או ליתר דיוק להדחיק, את אשר אירע לפני שנה במדינת ישראל. אנו מעדיפים למחוק מזיכרוננו את האירוע המחריד, אירוע שכמותו לא ידעה ההיסטוריה של העם היהודי - כשאנו במו ידינו גירשנו עשרת אלפים מבני עמנו מחבל ארץ פורח - מגוש קטיף. הרסנו את בתיהם, רמסנו את רגשותיהם כשפתחנו קברי יקיריהם. הותרנו את בתי הכנסיות לחילול ביד המרצחים הערבים. את הארץ אשר נתן אלוקינו לנו, הפקרנו לידי האויב. פשע כזה לא ימחק במחי יד. הפשע נטבע כחותם במפה הגנטית של העם ושינה את דמותו. כל החי כיום בישראל נושא את עול האשמה על הפשע. רוב העם תמך בגירוש, עודד את מנהיגיו והוביל את האשמים בגירוש אל השלטון. אלו שלא תמכו לא עשו די בכדי למנוע את העוולה.
גוש קטיף, כתחנה אחרונה במסלול ימית, אוסלו, הינתקות, ביקע את העם, שברו, קרע אותו לגזרים נפשית ורוחנית. על כן כה שונה הדור היום מדור מלחמת יום כיפור. הגירוש הוביל ישירות אל המלחמה הנוכחית, משום שלאחרון אויבינו נהיה ברור כי נפל ישראל הן ערכית והן מוסרית, ואילו ההנהגה שגירשה את עמה מאדמתה לא תשוש אלי קרב - להגן על העם.
בדיוק לפני שנה בימי בין המייצרים, בין י"ז בתמוז ועד אחר תשע באב, החל הגירוש. כעבור שנה באותה התקופה ממש החלה מלחמת הלבנון השנייה. באין הכרה בקשר הישיר בין שני האירועים, תנועת המחאה של אנשי המילואים נידונה לכישלון, כמו כולנו החיים כאן. הדרך היחידה להביא לשינוי ההנהגה ולהפוך את מדינתנו למדינה יהודית, מדינה בה יהיה גאה כל יהודי באשר הוא, היא לחזור בנו על הפשע הנעשה. ראוי שכל אחד ואחת מאתנו יעשה תשובתו שלו! תנועת המחאה כנגד כישלונות ההנהגה במלחמה צריכה להחליף כיוון ולהפוך לתנועת החרטה על פשעי קטיף. ללא החזרה בנו אנו נגיע עדי המלחמה הבאה עם רוח חלשה עוד יותר. לא תעזור לנו הטכנולוגיה, תהי חדשנית באשר תהי. אף לא תעזור לנו ההנהגה החדשה. רק אנשים הבריאים והחזקים ברוחם יכולים להכיר בטעותם ולשוב בם. אם להסתמך על כתבתו של ינון מגל, כך עשה תת-אלוף גרשון כהן, מי שהיה האחראי על הכוחות המשולבים של צה"ל בגירוש.
אנשי המילואים צריכים לקחת את האחריות לידיהם. ללא חרטה עמוקה כל קריאה לשינוי ולהיטהרות תהיה לצליל ריק. רק מתוך חרטה יוכלו להוביל אנשי המילואים את רבבות העם אחריהם. רק כך נוכל להפוך מאספסוף לעם!
