הנשיא משה קצב מסתייע בעצתם של שני עורכי-דין מן השורה הראשונה: פרופ' דוד ליבאי וציון אמיר. תגובותיהם והודעותיהם בעיתונות הן דוגמה לרצינות ולשיקול הדעת, שכן ניכר בהם כי הם רחוקים מהתלהמות, ודבריהם נאמרים בסגנון מכובד וראוי. במיוחד בולט עו"ד ציון אמיר, המקפיד בתבונתו שלא לומר אף מילה אחת בגנות המשטרה והפרקליטות, ומביע בכל הזדמנות את בטחונו בהגינותם. יתכן שלא יועיל בכך ללקוחו, אך לבטח לא יזיק לו ומכל מקום הנוסח המכובד הזה מקרין לדעתי גם על לקוחו של עו"ד אמיר.
ואולם, לצד היעוץ המשפטי הניתן למשה קצב בתחום הפלילי, נראה לי כי חסר לו יעוץ נאות בתחום ההתנהלות הציבורית, וייתכן ששני הפרקליטים מצמצמים את יעותם לתחום הפלילי בלבד. קצב, בהתעקשותו על הישארות בתפקידו ובפרשת "הנבצרות הזמנית" המגוחכת, הורס במו-ידיו את שארית הכבוד שהציבור רוחש, אם בכלל, למשרת הנשיא ולמכהן בה.
עניין הנבצרות הזמנית הוא ישראבלוף מובהק, ואינני מבין כיצד חברים מכובדים ונבונים בכנסת - עדיין נותרו שם מעטים כאלה - הסכימו לבלוע צפרדע כזו. "נבצרות", זמנית או קבועה, הריהי מצב אובייקטיבי שנכפה על הנשיא בניגוד לרצונו, כמו מחלה, תאונה או אירוע משפחתי קשה ופתאומי. הדעת והלשון העברית אינן סובלות הכרזת הנשיא ביום א' כי ביום ה' יבצר ממנו למלא את תפקידו, מהשעה 8:45 בבוקר עד השעה 11:30 בערב. באותן שעות לא היה קצב חולה, מרותק למיטתו או פגוע בגופו או בנפשו, אלא סתם כך בחר ללכת לטייל, או לנפוש בחיק משפחתו, במקום למלא את חובתו.
שלא בטובתו, סובל קצב מלהקה של מכרסמים נשכנים, דוגמת שלי יחימוביץ, יורם מרציאנו ואחרים. יחימוביץ עשתה מעשה תועבה של ממש, בהכריזה כי היא, הטריבונל שהקימה בהבל פיה, מאמינה למתלוננת ולכן על קצב לעוף הביתה. אין עוד צורך בבתי משפט עתירי בזבוז, שכן מנגנון השיפוט המהיר של המטרוניתה הכריע את גורלו של הנאשם, עוד בטרם הכריז עליו מזוז כעל נאשם. ושמא יזוכה קצב במשפט - כבר ראינו רבים כאלה במדינתנו, הממהרת לכרסם את הנאשם עד השלד ואחר-כך לצקצק בלשון לנוכח הלינץ' שהתברר כי נעשה - מה תעשה יחימוביץ? תבתק בסכינה את חבל התליה האוחז בנידון המתנדנד, או תפטר את הנשיא שהתמנה בינתיים ותחזיר את קצב האומלל לכהונתו?
אלא שמשה קצב הוא שהביא את כל אלה על ראשו. בהיותו פוליטיקאי ותיק ומנוסה, ובהיות פרקליטיו מנוסים לא פחות ואחד מהם היה בעבר פוליטיקאי בכיר בעצמו ואפילו שר המשפטים - היה עליו ליזום, מיד עם תחילת חקירתו באזהרה, פניה אל ועדת הכנסת. בפנייתו היה עליו לכתוב כך:
"חברי הכנסת הנכבדים, נפלתי קורבן לעלילה והריני חף מפשע. ואולם, ברור לי שנשיא המדינה אינו יכול למלא את חובותיו ולפעול על-פי סמכויותיו, בעודו נחקר באזהרה, שכן דמותו חייבת להיות נקיה מרבב. לפיכך, בלא שתהיה בכך הודאה במעשה פלילי או אפילו לא-אתי גרידא, אני מבקשכם לפעול בדחיפות למען אוכל לצאת לחופשה בת שלושה חודשים, שתוקדש להכנת עדותי במשטרה והגנתי במשפט, אם חלילה יוגש נגדי כתב אישום. בתקופה זו אוותר על שכרי, אמנע מהופעה בציבור ואתגורר מחוץ למשכן הנשיא. נראה לי כי ראוי שימונה ממלא מקומי דרך קבע, אך אם הדבר אינו אפשרי על-פי החוק הקיים, אנא פעלו מהר לתיקון החוק, שכן הנני הנשיא השני הנחקר ע"י המשטרה במהלך כהונתו".
לאחר פניה כזו אל ועדת הכנסת, היה על הנשיא להתראיין בכלי התקשורת ולהסביר לציבור, כי מטרתו היא שמירת כבוד התפקיד והימנעות מגרימת צער ומבוכה לרבים בציבור. בתום הראיונות היתה התקשורת מראה את הנשיא ואת רעייתו מפליגים אל ביתם הפרטי, במכוניתם הפרטית ובלוויית משמר קטן ככל האפשר.
אילו פעל משה קצב כך, היה מעמדו בציבור מכובד הרבה יותר מהשפל הנורא שבו הוא ומשרת הנשיא נתונים כעת. כיצד הוא מעז להופיע בציבור, לדון בחנינות ולעשות שאר מעשים שבסמכות הנשיא, בעודו יודע בבטחה כי כל האנשים שסביבו נדים בראשם, בזים לו על אווילותו, נזכרים בשאט-נפש במעשים המיוחסים לו וממתינים בקוצר-רוח להסתלקותו מנגד עיניהם?