היום בטיילי ברחובות עירי בשעות הבוקר ניסיתי להקשיב לקולות הרחוב ולהתרחק מאבק הכוכבים המתעתע בנו. הקשבתי לצלילים שבדרך כלל אני חסרת סבלנות אליהם, כמו רובינו. הטיתי אוזן להקשיב לזמרה בקרן הרחוב. אישה ובעלה בגיל של אבא שלי ואמא שלי (לו הייתה חיה) ישבו והנעימו לעוברים ולשבים את דרכם ברחוב הסואן. הטיתי אוזני לקולות שהם השמיעו כדי לנחש מאין באו ולאן הם ילכו. מלחמת הקיום שלהם הצטיירה בצורה גרוטסקית בשנת 2006 כאשר שנת תשס"ו נשקה לתשס"ז.
האישה שרה בקול מארשים רוסיים כשהאיש שאיתה ליווה אותה באקורדיון ישן. היה נדמה לי שגיגית הייתה מונחת לפניהם כדי לאסוף את מטר המטבעות שינחת כדי לרפד את ערב החג שלהם. השמש הקופחת הצליחה לטשטש מעט את המראה שחמק לתוך הרחוב עד אשר נבלעו קולות השירה בקולות אחרים. אולי היו אלה רכבים שחלפו, אולי אנשים שצעדו ברחוב לידי מחקו לי כמו באנטימחיקון את תחושת הרחמים כלפי החלשים בפינת המדרכה. הכל נבלע בריק שעטף אותי ברחוב כאשר טיילתי בשעות האחרונות ובימים האחרונים של חודש אלול תשס"ו לפני השנה החדשה.
כשהמשכתי ללכת הלאה ברחוב הרצל פגשתי מוכרי חנויות שעדיין הצליחו למכור לי רצועה לחיזוק המזוודה בחמישה שקלים. באחד מחלונות הראווה קלטה עיני מכנסיים שיד הקלושרית מקרן הרחובות הרצל סמילנסקי בנתניה לא משגת. ואף על-פי כן המוצגים בחנויות הראווה ינקו אותי לחנות בגדים. כן, בעירי לצד יושבי קרן הזווית חנויות מפוארות לפי מיטב האופנה. בלא היסוס נשאבתי לתוך החנות מודדת לי מכנסיים חדשים לשנה החדשה. ושוב יצאתי לרחוב מהרהרת בשנה החדשה שתיכף מגיעה אלינו.
הרחוב העייף לא הצליח למקד את מחשבותיי, סוף הקיץ אני הרהרתי לעצמי, ועדיין איני בטוחה אם לכתוב משהו לשנה החדשה. בצד, בדרך בואך שמואל הנציב ניסיתי לחשוב על פיתרון יצירתי. אני אצלם את מוכר העיתונים, ואכתוב עליו. מוכר העיתונים בעל זקן ששנותיו כמניין שנות החנות עומד גם הוא בפינת הרחובות הרצל שמואל הנציב והוא שוכן מצידו השני של צומת סואן בלב ליבה של העיר. ערימות העיתונים נמצאות שם כמו במחסן ישן. כך עומד האיש המזוקן פתוח לרחוב ופרוצה סחורתו כל היום עד אשר הדפים מצהיבים ובא הזמן לזרוק או להחזיר לבית הדפוס. עליבות קפקאית בחנות והעיתונים צועקת לעזרה. ומילים על דפים מצהיבים מחפשים קוראים אבודים. מחדלים ושערוריות הופכים אילמים בחלוף הימים. לאחר שהדפיסו הידיעות החדשותיות על דף העיתון לא ברור אם הוציאו מהן את האמת פעם אחת ולתמיד.
הרבה רעש הותירה השנה האחרונה אני תוהה ביני לבין עצמי. זעו אמות הספים. רעדה האדמה כמה וכמה פעמים. ואני שאלתי את עצמי האם אנו כבני אנוש למדנו משהו לקראת השנה החדשה.
האם כאשר הגיעו ימי הסליחות לספרדים ולאשכנזים וכבר יצאו לחצרות התפילה הצליחו החטאים לעלות לפני אלוהים ועלתה שוועתנו עד אשר טוהרנו? האם כאשר השלכנו רפש על כל מוסד במדינה, על שרים ועל נשיאים, על רמטכ"לים, ועל ראשי ממשלה, האם הגענו למנוחה ולנחלה? האם למדנו משהו מימים אחרונים כדי לקדם את הימים הראשונים.
וצריך לבדוק בעבר כדי להמשיך הלאה לעתיד וצריך לבדוק במיוחד את יושבי קרנות הרחוב. למה להם אנו לא נותנים דעתנו? מדוע לא נותנים אנו דעתנו לעניי עירנו ולא נותנים דעתנו למי שידו אינה משגת. כל כך טחו עינינו מראות?
ואם נשוב לפתיחה אני רוצה לומר מעט על התרבות העכשווית שרומסת לנו את התרבות העברית. קצת לפני שהשנה החדשה עומדת בפתח אני מבקשת שנעצור ונהרהר לא במי שהכרתנו עלינו ככוכבים נוצצים בשמי הרקיע. זו לא אשמתם של הכוכבים החדשים שצמחו כל כך גבוה בינינו. אנו שמכורים לתרבות הרייטניג, אנו שמזפזפים בשלט הטלוויזיה בשוכבנו וקומנו. אנו שהמלכנו לנו רקדנים ודוגמניות על-פני אנשי רוח ומדע. אנו שסוגדים לפוליטיקאים רודפי שררה ולא לרוח העברית האיתנה. אנו שמזניחים את הרוח שיכולה להפיח בנו תקוות אמיתיות. אין לנו להתפלא על יהירות ואטימות מצד מנהיגים. אנו שמוותרים על רגישות ותובנה אמיתית למען צביעות ומקובלות מוכרים את חיינו הלאומיים בזיל הזול, אף לא במחיר הקרן.
עם שאינו נותן דעתו לתרבותו כבר שנים רבות בל יצפה לעתיד בעל צביון נאור. הטמטום והאפאטיות כבר השתלטו עלינו. כצרכני תרבות הרייטניג, כמי שסוגר שנה עם כוכבים נולדים ומתחיל שנה עם כוכבי השנה הטלוויזיוניים צריך לחשוב היטיב לאן פנינו כאומה.
התמונה שמצטיירת, היא תמונה חיוורת חסרת מנהיגות רוחנית. אין זה אומר שהיא לא בנמצא. היא נמצאת כאן בינינו המנהיגות הרוחנית, אך אנו בוחרים כבר שנים בתרבות הפופולארית. לא שאין מקום לתרבות הפופולארית אך כאשר היא מוחקת ודוחקת את התרבות האמיתית לקרן זווית כמו הפכה התרבות העברית להומלסית בארצה שלה אין טעם לחפש נקודות אור בחיי הלאום. התרבות העברית שוקעת בתרדמת כי אותה מרדימים באמצעות זריקות הרדמה אינטנסיביות. הזריקות הללו הן זריקות שאת הנזקים שלהם לא נוכל למחות שנים רבות. פינות קטנות שבהן מנחילים לנו מעט תרבות הולכות ומתמעטות בקרבנו. השאיפה המרכזית היא להצלחות חומריות למראה נוצץ כאשר כולנו יודעים שלא כל הנוצץ זהוב הוא.
מה אומר לך, ארצי? מה אכתוב לך, ארצי? אם לא יעורו המלחים על סיפונך לא נוכל להתקדם לחוף מבטחים. מה אכתוב לך ארצי? אכתוב לך רק עוד דבר. קם דור חדש והוא מחפש את הכהונה וצריך לכוון את הדור הבא כדי לקיים את עתידנו המשותף.
לשנה החדשה אני מבקשת שנטה אוזן לצלילים שלא שמנו ליבנו אליהם. לשנה החדשה אני רוצה שננסה להקשיב לקולות שלא שמענו עד עכשיו. לא להאמין למראה עיניים ולא להאמין לעטיפות המזוקקות הארוזות לתלפיות אלא להקשיב לרחוב הסואן בעיר בישראל כדי שמעט מהיהירות שבנו תתמוסס ונבחין קצת בין עיקר לטפל. רק למען העתיד שלנו.
שנה טובה.
