דברים בשם אומרם

בתקופה האחרונה אני קורא ושומע דברים שונים שנאמרים וכולם מזעזעים עד מאוד. ברצוני ללקט דברים בשם אלו שאמרו אותם, רק בכדי להעביר את התחושה הקשה שבה אנו נמצאים. נתחיל בדבריו של אב שקול המספיד את בנו. אביו של אור שחר, שנהרג במלחמה בלבנון יום לפני יום הולדתו ה- 21, ספד בתאריך 7.9.06 לבנו ביום ה- 30 למותו. בכאב רב הוא אמר: ”אני לא זוכר, כהורים של אוריק, שאישרנו למישהו לשלוח אותו למות במלחמת-ברירה רשלנית ומטופשת“. ... “אני לא יודע איך הייתי מרגיש לו אוריק היה נופל במלחמת אין-ברירה, אבל פה לא היתה מלחמת אין-ברירה, התחושה שלנו היא שהוא נפל לחינם, במלחמה מיותרת“... ”בטלוויזיה מופיעים אנשים ’חשובים‘ ואומרים שהמלחמה ’פרצה‘. כמו כוח טבע - איש לא ’הפריץ‘ אותה, איש לא קבע אם איך ובשל מה היא תתנהל, ואיש לא קבע לכמה זמן ואיזה תוצאות היא אמורה להביא. היא פשוט ’פרצה‘. ועכשיו לך תאשים מישהו במשהו ש‘פורץ‘. ”וכעת, לאחר שגמרה המלחמה ל‘פרוץ‘, מסבירים לנו מנהיגינו את יתרונותיה ואת חסרונותיה. בקיצור, עושים את כל מה שהיו צריכים לעשות לפני ששלחו את אוריק שלנו ואת חבריו - למות." ”ואני לא זוכר, כהורים של אוריק, שאישרנו למישהו לשלוח אותו למות במלחמת-ברירה רשלנית, מטופשת, בהרפתקה שלא הוכנה כהלכה ושהישגיה נצברים בדיעבד. ואני עוד פחות מבין, מי העניק לראש הממשלה את הזכות שלא לבוא ולספר להורים שכולים על מה ולמה נפל בנם“. האבא שחר פונה לראשי השלטון ושואל: ”האם לא ייתכן שיקום מנהיג בארץ הזאת ויגיד ’טעיתי‘. כן, כמו נסאראללה. שיגיד ’טעיתי. הערכתי לא נכון. סיפקו לי נתונים שלא בדקתי עד הסוף. מיניתי אנשים לא ראויים. טעיתי." ”מה צריכים לחשוב הורים שכולים הרואים היום את המלאי האין-סופי של האינפורמציה הזורמת מאמצעי התקשורת השונים, המתארת את המלחמה כטיפשית ומיותרת, ואת המנהיגות כמבולבלת, חסרת ניסיון ותבונה? האם ברורה תחושת ההחמצה הנוראה, הקורעת? האם ברורה לכם הרגשת האשם האיומה שלנו כהורים על שלא השכלנו לשמור כראוי על מתנת החיים החד-פעמיים שהענקנו לילד המתוק שלנו מפני ידיה של רשות שלומיאלית יהירה ואטומה? הלב מתפוצץ!“ ”על מה אבדו חייו?“, זועק האבא את זעקתו אך את מי הוא מעניין.את אולמרט? את פרץ או את חלוץ? לאלוהים הפתרונים. אנחנו מגש הכסף מאת נדב, ספטמבר 4, 2006, הכותב הוא רס“ל (מיל.), מאנשי מאבק המילואימניקים. "לנו, אנשי המילואים, יש מטרה אחת: החזרת האמון במערכת הדמוקרטית. בזמן המלחמה בלבנון, כשעדויות על התנהלות צה“ל והאדישות שהפגינה הממשלה ביחסה לתושבי הצפון הלכו הצטברו, שמעתי סביבי מרמור וזעם. הרחוב המה. כל אדם שפגשתי ברחוב אמר: ”למה מכניסים טנקים, האם לא ידעו שיש להם טילים?“ ”למה שלחו לשם כוח קטן כל כך?“ ”למה כוחות נכנסים לבתים אחרי שחיילים רבים כבר נפגעו מטילי חיזבאללה?“ ”איפה המדינה? למה גאידמק צריך להקים מאהל בשביל פליטי הצפון?“ ”למה לא מכריזים על מצב חירום?“ ועכשיו, דממה דקה. 24 ימים בלבד חלפו מאז הוכרזה הפסקת האש. ב-48 השעות שלפני כן נהרגו לשווא 33 חיילי צה“ל, מיטב בנינו וחברינו, ואתם - חברי, משפחתי, מכרי - כולכם חזרתם לחייכם, כולכם משוועים לשגרה. מאת: ברוך עיטם, מאנשי מאבק המילואימניקים / מיוחד ל“הארץ“ / מתאריך 4.9.06. אומרים עלינו שאנחנו ”כתומים“, שאנחנו ”כחולים“. אומרים שאנחנו ”פזיזים“, ”עורפי ראשים“. אדם אחד אפילו קרא לי ”פחדן“ ושאל ”איפה היית כששמדחת יוסוף הופקר?“ כולם צודקים. אנחנו גם ”כתומים“, גם ”כחולים“, גם ”פזיזים“, גם ”עורפי ראשים“, והאמת גם ”פחדנים“ ששתקו כשמדחת יוסוף הופקר. אנחנו הציבור הישראלי. דברים שאמר האב ישראל קלאוזנר על בנו אוהד לוחם גולני, שנהרג בבינת-ג'בייל "חיילים נהרגו לשווא. רצו להראות שעושים משהו נגד חיזבאללה אבל הפקירו חיילים. הבן שלי הופקר. כך לא עושים מלחמה". "אנחנו לא רוצים לחכות 4 שנים עד מסקנות ועדה. שלא יבזבזו את זמננו, על הממשלה לקום ולהתפטר. היה פה כישלון, הממשלה נכשלה בכל התנהלותה, בכל השתלשלות העניינים - מהרגע שהחליטו ללכת על המלחמה וגם ההחלטה על הפסקת האש בתנאים האלה. היה פה זיג-זג מתמשך והשאלה המרכזית שאני שואל היא מה היתה מטרת המלחמה? אני סמג"ד במילואים. השתתפתי במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה. עד היום אני עושה מילואים, כך שאני קצת מבין איך עובד צבא. ואני יכול לומר שהצבא לא היה מוכן למלחמה. החברים של בני לא היו מאומנים. דיברתי עם בני לפני שנכנס ללבנון. אני זוכר ששאלתי אם הוא יודע איך הולכים לפעול שם, שאלתי אם הם עברו אימוני לוחמה בשטח בנוי לפי מודל לבנון, והוא אמר שהיה אמור להיות אימון ברמת הגולן שנדחה. ככה הם נכנסו. כל תפישת האימונים הייתה בנויה ליהודה שומרון ועזה, לא ללבנון... מאז שבני נהרג אני שואל את חבריו מה עשיתם? מה היתה המטרה? ואחד החברים אמר שהם באמת לא ידעו לאיזה לחימה הם נכנסים, הם לא היו מוכנים. החיילים נלחמו בחירוף נפש, אבל רוב הקרב היה חילוץ הפצועים. מה באו לעשות בבינת-ג'בייל, לכבוש? אמרו לי שלא, אז שאלתי בשביל מה ישבתם בבתים האלה? לא ענו לי..." בתאריך 15.9.06 בפגישה שהתקיימה עם חלוץ והאלופים במילואים, האלוף יאנוש בן גל אומר לדן חלוץ, מפורשות התפטר מתפקידך. הוא טען כלפיו, כי "חטא בחטא היוהרה" והוסיף כי לדעתו, "מפקד שהגיע מחיל האוויר אינו יכול לעמוד בראש צה"ל". חלק מהאלופים ציינו באותה פגישה עם דן חלוץ את הפקודות הבלתי ברורות שהיו בחלק מן המשימות, את שינוי המשימות כל הזמן וכן את העובדה שהיו כמה מפקדים שהעדיפו לשבת ולצפות בכוחות דרך מסכי הטלוויזיה, ולא לשהות עם הלוחמים בשטח. קיבוץ כפר גלעדי הסמוך, אשר לטענת רבים מהנוכחים לא אפשר לחיילים להיכנס ולשהות בשטחו מחשש להרס הדשאים וציוד הקיבוץ. בני בן דוד, אביו של דניאל בן דוד שנהרג באירוע, אמר: "דמם של בנינו זועק מהאדמה כלפי הקיבוץ. זה הצטייר כאילו הם הוזמנו להיכנס אולם העדיפו להישאר בחוץ ולעשות פיקניק ולא כך הוא. לפני שחוקרים את מהלכי המלחמה ושר הביטחון, צריך לחקור את מה שקרה כאן על האדמה הזו. אנחנו נמצאים מאחורי פסלו של האריה השואג, אני קורא לו לפנות לקיבוץ ולשאוג עד שאוזנם תחרש, עד שיקומו ויתנצלו". בתאריך 7.9.06 נפגש אהוד אולמרט עם משפחות החיילים החטופים לאחר שהבין שההתחמקויות שלו מזיקות לו ולתדמיתו. להלן מקצת מדברי ההורים. להלן דבריו של שלמה גולדווסר, אביו של אהוד: "אנחנו רוצים תשובות. רוצים להבין מה קורה כאן. ראש הממשלה אמר לפני כמה שבועות שהוא מתייחס לפרשת החטיפה, כאילו מדובר היה בבניו, נכון לעכשיו אנחנו לא כל-כך בטוחים שכך הוא מתנהג או מרגיש. כמו כן, מוסיף האב ואומר "שרת החוץ ציפי לבני אמרה בשבוע שעבר שהסגר לא יוסר אם לא יתקבל סימן חיים מהבנים, אז מה קרה? לנו לא ידוע שהתקבל סימן חיים. לממשלה, ככל שידוע לנו, אין סימן חיים כזה. ונציג המדינה במשא-ומתן מתחמק מאיתנו". ח"כ אריה אלדד אומר כי "אדם (האלוף אדם מפקד פיקוד צפון בזמן המלחמה ללא שם) לימד הבוקר את מדינת ישראל איך נוהג קצין עם יושרה, כבוד עצמי ויכולת לקבל אחריות. לו היו פרץ, אולמרט וחלוץ, בעלי עמוד שדרה מוסרי וציבורי - הם היו הולכים בעקבותיו". ח"כ עמי איילון, אומר "אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, מוביל מהלך של נטילת אחריות. הוא לא יכול להיות יחיד. באשר לדרג המדיני, אני סבור ששר הביטחון צריך להתחלף בתפקידו". לסיום לקט זה ברצוני לסיים עם דבריו של רב אלוף במילואים בוגי עיילון הרמטכ"ל שחלוץ החליפו, "ההחלטה לצאת למהלך הקרקעי שסיים את המלחמה, ובו נהרגו 33 חיילים היה מהלך ספיני. לא היתה לו מטרה ביטחונית-מדינית מהותית אלא מטרה ספינו לוגית, המהלך נועד להשיג את תמונת הניצחון החסרה. לא עושים דבר כזה. לא שולחים חיילים למבצע סרק אחרי שהתוצאות המדיניות כבר נקבעו. בעיני זה מושחת ואנשים צריכים להתפטר". מי אני שאוסיף לדבריו של רב אלוף במילואים בוגי עיילון.אך אין סיום יותר כואב מאשר דברי הספד של אב על קבר בנו שנפל במלחמה ללא שם. מלחמה ללא מטרה ותכנון. קרב אחרון לכיבוש הליטני שכל כולו נועד למען מצגת יותר טובה של אלו אשר שלחו למותם. מות שווא של 33 מטובי חיילנו ועוד עשרות פצועים שישאו את פצעיהם עד יומם האחרון. להלן חלק מדברי ההספד של הסופר דוד גרוסמן על בנו אודי גרוסמן ז"ל : "היית לי בן וגם חבר. וככה היית גם לאמא. נפשנו קשורה בנפשך. היית אדם שלם עם עצמו, אדם שטוב להיות איתו. אני אפילו לא מסוגל לומר בקול עד כמה היית לי מישהו לרוץ איתו. בכל חופשה שלך היית אומר: 'אבא, בוא נדבר' והיינו הולכים ביחד, בדרך כלל למסעדה, ויושבים ומדברים. סיפרת לי כל כך הרבה, אורי, והרגשתי גאווה על זה שזכיתי להיות איש סודך. על זה שאיש כמוך בחר בי. הארת את חיינו אורי. אמא ואני גידלנו אותך באהבה. היה פשוט כל כך לאהוב אותך מכל הלב, ואני יודע שהיה לך טוב. שחייך הקצרים היו טובים. אני מקווה שהייתי אבא ראוי לילד כמוך. אבל אני יודע שלהיות ילד של מיכל פירושו לגדול בתוך נדיבות וחסד ואהבה אין סופיים, ואתה קיבלת את כל אלה בשפע רב, וידעת להעריך וידעת להודות ושום דבר שקיבלת לא היה לך מובן מאליו... ... בלילה שבין שבת לראשון, בעשרים לשלוש בלילה, צלצלו בדלת שלנו. באינטרקום אמרו שזה מקצין העיר, ואני הלכתי לפתוח, וחשבתי לעצמי - זהו, החיים נגמרו. אבל כעבור חמש שעות, כשמיכל ואני נכנסנו לחדר של רותי והערנו אותה כדי לומר לה את הבשורה הקשה, רותי, אחרי הבכי הראשון, אמרה: "אבל אנחנו נחיה, נכון? אנחנו נחיה ונטייל כמו קודם ואני רוצה להמשיך לשיר במקהלה ושנמשיך לצחוק כמו תמיד ואני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה". וחיבקנו אותה ואמרנו שנחיה. את הכוח שלנו ניקח מאורי, היו בו עוצמות שיספיקו לנו להרבה שנים. היתה בו קרינה כה עזה של חיים, של חיוניות ושל חום ואהבה, והאור שלה ימשיך ויזרח עלינו, גם אם הכוכב שהפיק אותה כבה. אהוב שלנו, היתה לנו זכות גדולה לחיות איתך. תודה על כל רגע שהיית שלנו." אני, אלכס, קורא דברים אלו ובוכה. והדמעות לא מפסיקות. לא עוזר לי כלום אפילו הסחת המחשבות לא עוזרת. הדמעות זולגות מעצמן.