לכו לראות את ברטולינה, לא תתחרטו. זוהי יצירה מרעננת בנוף שלנו. שופעת, חזקה, פורעת סדר ובקושי מאפשרת לצופה לשבת נינוח בכסאו.
אין קנה מידה להשוואה בין השופט אהרן ברק לכוריאוגרף אוהד נהרין. מוחו האנליטי והלוגי של ברק שונה עד מאוד מחשיבתו היצירתית של נהרין. גופו המסורבל של ברק נמצא בקצה השני של הקשת לעומת יכולתו הפיזית ורגישותו לגוף של נהרין. ובכל זאת יש לשניהם מכנה משותף והוא השפעתם הדומיננטית על סביבתם המקצועית.
אין עוררין על כך שהשפעתו של אהרן ברק על עולם המשפט ועל בתי הספר למשפטים בישראל חזקה עד מאוד. במידה דומה חזקה השפעתו של אוהד נהרין על שפת המחול הישראלית ועל היוצרים הארץ הזאת.
לכן כה מרענן לחזות, כאשר האורות באולם כבים והמסך נפתח, ביצירה חדשה, כובשת ומרעננת ואולי אף מרדנית. אומנם אותיות רבות בשפת הריקוד של שרון איל, ומלים לא מעטות, דומות לאלו שבשפת הריקוד של נהרין אך רוח הריקוד, האידאה המטפיסית, שונות בתכלית.
היצירה רוצה לשבור מסגרות, לעשות פריצת דרך בשם הפריצה עצמה ולאו דווקא לכיוון אליו תתקדם במחולות הבאים. מהרגע הראשון נדמה שאין גבול לרעיונות, לתנועות, לשילובים בין הרקדנים, בין הקבוצות ובזרימה הכוללת של קבוצת הרקדנים המתפקעת מכשרון. הסדר השורה על המחול הוא אי-הסדר השורר בו. אומנם התנועה רחוקה מכאוס, כל רקדן מוקפד מאוד, יש התייחסות ומשמעת בתנועה של כל קבוצה, צמד או שלישיה, אך הצופה, רוב הזמן, חייב להתמקד בחלק מהמחול כדי לא לאבד את האחיזה ואת הקשר עם היצירה. בקטעים רבים פשוט אי-אפשר לקלוט את המכלול כולו יחד עם שפע המחולות הפרטיים שנרקדים במקביל.
הלהקה שוצפת פראות ברוב חלקי המחול, מרחב הבמה מנוצל עד תום כאילו צרה היא מהכיל את האנרגיה שמוקרנת לעבר הקהל. יש שוני אולי מהותי בין התנועה של הגברים לתנועה הנשית. התנועה הגברית היא פשוטה למראה, מקרינה עוצמה גברית מוחצנת וכמעט תו לא. אפילו רגעי התשוקה בין הגברים לבין עצמם פשטנית משהו.
לעומתם תנועת הנשים, גם היא קורנת אנרגיה ומשתלחת בחלל, אך עם זאת, ישנן תנועות רבות מינוריות יותר אך אינטיליגנטיות יותר. הן אירוניות, סרקסטיות, ואולי אף מלגלגות על הארוטיקה הנשית. הן כמעט מעוגלות, כמעט ארוטיות, כאילו אומרות אנחנו מכירות את התנועות ההן אך הלכנו הלאה משם. האם זו תפיסת עולמה של היוצרת שרון איל? האם רק נדמה לצופה? עד כאן לחיוב, ומכאן לביקורת.
כל שנאמר מתאים במיוחד ל- 20 הדקות הראשונות של המחול. לאחר מכן, אין עוד חידושים גדולים. הצופה שחווה את הפתיחה המרהיבה מצפה לעוד ועוד חדשנות בשפת הריקוד, במילוי החלל ע"י תנועת הקבוצות, בתנועות חדשות. אך היצירה דועכת מבחינה זו, בעוד האנרגטיות של הרקדנים מבקשת יותר. חלקה האחרון של היצירה לאחר ההפסקה אינו מחדש כמעט דבר, וחבל.
ככל שנמשכת היצירה היא אוחזת בשפת ריקוד השואבת מוטיבים רבים מדי משפת הריקוד האפריקני. הערה אישית למען השקיפות, אין בי אמפטיה מיוחדת לשפת ריקוד זו. אחד המקורות של הריקוד האפריקני הוא תיאטרון פנטומימה שבו מחקים הרוקדים את תנועתן של חיות ובהמות שבסביבתן. התוצאה היא תנועות שאינן מתלבשות על גוף הרקדן ועוד פחות על גוף הרקדנית. זהו ריקוד מונוטוני, רפטטיבי, בניגוד לרוח היצירה בחלקה הראשון. ודאי יש שיחלקו על דעה זו וזכותם עמם.
וכמעט לסיום. בחירת המוזיקה מעולה. קצבית, מודרנית, משפיעה על חושי הצופה לא פחות מהחוויה הויזואלית, מהלכת על הקו הדק המתאים לקהל שאינו מורגל בחוויה האקוסטית של המועדונים, אך שבע מסוגי האפקטים הקוליים ביצירות מחול שונות. התלבושות ממש מרהיבות עין. למרות השימוש כמעט אך ורק בכל גווני האפור, התלבושות פשוט נהדרות. ומותאמות בתשומת לב רבה לאופי היצירה.
לסיום. לכו לראות את ברטולינה, לא תתחרטו. זוהי יצירה מרעננת בנוף שלנו. שופעת, חזקה, פורעת סדר ובקושי מאפשרת לצופה לשבת נינוח בכסאו ללא תנועה. לא אתפלא אם במסגרות פחות מעונבות, התלהבות הקהל תפרוץ גבולות.
