מלחמת לבנון 2 שיחררה כנראה מספר בלמים חברתיים, תסכולים, מכשלות, תפיסות עולם פוליטיות וחברתיות שהיו חבויות אי שם - עד כדי ניסיון לערער את מוסדות השלטון הדמוקרטי במחאות, בג"צים, כינוסים עממיים ועכשיו גם בקריאה נרגשת של המילואימניקים הדורשים להקים ועדת חקירה עממית.
תחת סיסמה זו מסתתרת הכוונה כביכול דמוקרטית עממית, להטיל חוסר אמון ואשמת שווא בוועדת וינוגרד על כל חבריה הנבחרים, עוד בטרם החלה בעבודתה. רק בשל הפגם העיקרי שהיא מונתה ע"י ראש הממשלה אולמרט - ואושרה ע"י ממשלת ישראל בראשותו.
הנימוק המרכזי - לא יתכן שהממשלה תמנה את הוועדה, שאמורה לחקור אותה. ברוח זו הוגשה גם עתירה לבג"צ, לפסול את ועדת וינוגרד, לאחר שכל הניסיונות הציבוריים, השביתות, ההפגנות והכנסים - נכשלו.
ובכן, הבה נראה מה ההבדלים מהותיים בין ועדת חקירה ממלכתית לבין ועדת וינוגרד, עם סמכויות רחבות כשל ועדת חקירה ממלכתית. פרט לצליל והכותרת ההבדל אינו מהותי במיוחד ובוודאי לא אקוטי עד כדי דרישה לביטולה.
על ועדת חקירה ממלכתית מחליטה הממשלה, כאשר מינוי חבריה נתון בידי נשיא בית המשפט העליון והיא פועלת באופן עצמאי על-פי כתב מינוי (מנדט) שהכינה הממשלה - וחוות הדעת מוגשת לה ומפורסמת לציבור.
הממשלה רשאית לא לקבל את ההמלצות, כולן או חלקן, אך בשל המעמד והכבוד של הוועדה עליה לקחת בחשבון ולתת משקל יתר להמלצותיה ומסקנותיה.
ועדת וינוגרד מונתה ע"י ראש הממשלה, באישור הממשלה, עם סמכויות רחבות ומלאות - נוסח ועדת חקירה ממשלתית בליווי משפטי של היועץ המשפטי לממשלה, המקנה לה סמכויות לזמן עדים, מסמכים ולתת חסינות לעדים. הוועדה יכולה להיעזר, בצוותי איסוף, מומחים ולזמן עדים - ובעיקר לחקור על-פי כתב המינוי, את
הדרג הממשלתי ואת
מערכת הביטחון וצה"ל ואת הפעילות בין שני הגופים האלה תוך ניהול המלחמה ותוצאותיה.
כלומר: ההבדל בין הוועדות למעשה הוא הבדל פרוצדורלי גרידא - ומוציא את העוקץ מהדרישה להקמת ועדה עם כותרת שונה ובוודאי את התוכן מהדרישה הפרטיזנית לוועדה חלופית עממית.
אולי כדאי להזכיר נשכחות. ועדות החקירה הממלכתיות שהוקמו עד היום - ברובן
הכזיבו קשות - לא הביאו לשינויים המקווים, לא לשינוי המערכות המוסדיות ולא לשינוי בשילטון.
ועדת אגרנט - היתה ממלכתית, אבל לא חקרה את הדרג המדיני באירועי מלחמת יום הכיפורים, מאחר שכתב המינוי לא אפשר לה להתרחב מעבר למנדט הצר שקיבלה. הוועדה מיוזמתה לא עשתה כל מאמץ או פעולה עצמאית אמיצה, להרחיב את סמכויותיה, בדיקתה ומסקנותיה ולכן תוצאותיה היו מאכזבות, לקויות ונשארו ללא השפעה. היחיד שנפגע קשות שלא בצדק, לאחר שהפילו עליו את
"כל התיק", של מחדלי יום כיפור, היה הרמטכ"ל דוד אלעזר, (דדו) תיק שללא ספק גרם למותו בטרם עת.
ועדת כהן הממלכתית - לחקירת אירועי סברה ושתילה (מלחמת לבנון 1), גרמה עוול ועיוות דין לאריק שרון ושורה של קציני צה"ל בכירים, בהטילה עליהם אחריות שילוחית ועקיפה לאירועי הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות במחנות.
וועד אור הממלכתית - אכזבה במסקנותיה ובטיפול בסוגיות שבדקה, תוך היסחפות לתחומים שלא היה בכוחה ובהרכבה לדון בהם ובוודאי לא להביא למסקנות אופרטיביות, בכל הקשור ביחסים ובטיפול באוכלוסיה הערבית מאז מלחמת השחרור, כאשר מנגד כלל לא התייחסה לפעילות המנהיגות הערבית וח"כים ערביים - בהסתה, בהתלהמות שלפני "מהומות אוקטובר" ובמהלכן.
כלומר: הסיכום עד היום של וועדות חקירה ממלכתיות - הוא מאכזב ומתסכל.
דווקא וועדת וינוגרד - בשל הלחץ הציבורי והביקורת על הוועדות הקודמות ותוצאותיהן הדלות, יש לה סיכוי רב יותר להצלחה.
יתירה מכך, כתב המינוי הרחב והמנדט שקיבלה הוועדה לבדוק את כל מערכות השילטון, יש בהם תקווה למסקנות חשובות ומרחיקות לכת. גם בשל הרכב הוועדה וחבריה הנבחרים, תוך איזון הולם בין נציגים מקצועיים מצה"ל (2 אלופים) לבין נציגות ציבורית (2 פרופסורים) - בראשות שופט מוערך בעל ניסיון ומעמד ציבורי.
במדינה דמוקרטית, גם דפוסי מחאה וביקורת חייבים להיות במסגרות חוקיות ציבוריות. דרישתם האולטימטיבית של קבוצת אנשי מילואים לפיטורי אולמרט, פרץ וחלוץ, ללא בדיקה, ללא חקירה, מבלי לשמוע את גרסתם ובלי לבדוק את הפרוטוקולים של החלטות ודיוני הממשלה - והקשר עם צה"ל והרמטכ"ל, הן דרישות אנטי דמוקרטיות בעליל נוגדות כל סדר ציבורי ועלולות להביא לאנרכיה מוחלטת. לא יתכן, שכל קבוצה ותהיה הצודקת ביותר, תחליט מי ישלוט במדינה, בצה"ל, במשטרה או בכנסת, על סמך כנסים, מחאות ודרישות.
לחץ ציבורי, הפגנות, כנסים, עיתונות - הם דברים בעיתם, במקומם, וחשובים לשיח הציבורי הער, אבל הם לא באים במקום מוסדות דמוקרטיים. ממצאי ועדות חקירה, הן בעלות משקל רב, אבל שלטון ממשלה וכנסת - מוחלפים ע"י העם בבחירות דמוקרטיות ולא בכיכרות ולא בקומץ שקורא
לעצמו הציבור.
למען ההגינות והתרגיל האינטלקטואלי נעשה משחק פשוט. ראש הממשלה אולמרט והממשלה מחליטים על הקמת
ועדת חקירה ממלכתית. נשיא בית המשפט העליון - פרופ' ברק / הנשיאה ביניש - ממנים את אותה ועדה בראשות השופט וינוגרד וכל יתר חברי הפנל. האם אז הם הופכים לכשרים וצדיקים, ועכשיו הם פסולים וחשודים בטיוח המסקנות עוד בטרם קיימו אפילו ישיבה אחת. אבסורד שקבוצה קטנה יחסית, המנסה להקנות לעצמה ייצוג עממי וציבורי נרחב, לוקחת לעצמה, סמכויות וכוח שאין לה בחוק ובציבור, אבל מנסה בתסכולה וזעמה להכריח את כולם ללכת בעקבותיהם.
כהערות אגב, ראוי להתייחס גם לפרשיות ציבוריות נוספות שנמצאות בעין הסערה הציבורית.
חקירת הנשיא קצב: לפי הפרסומים עד כה כנראה שיש דברים בגו, לגבי התנהגותו וקשריו עם נשים בלשכתו ובעברו, אבל הכותרות על אונס, על היותו אנס או מטרידן סדרתי, לוקח שוחד על חנינות, היו מוגזמות, לא מבוססות, מושתתות על רכילות, הדלפות לא יפות ועשו לו עוול לא קטן, כאשר לתקשורת יש חלק לא מבוטל במעשה.
פרשת השר רמון: הגשת כתב האישום בפרשה זו ובנסיבות שפורטו ופורסמו, היתה לא במקומה, מוגזמת ולא פרופורציונאלית. נימוקיו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בראיון טלוויזיה ערוץ 10 לעניין רמון, לא היו משכנעים, לא מנומקים דיים והדוגמאות שהביאו היו חסרות טעם וריח - על הנשים והבנות שלנו היו על גבול הגיחוך. לסגור את תיק האי היווני היה לו אומץ, ואת תיקי רמון לא - תמוה.
ועדת זיילר: (הדומה לוועדת וינוגרד), חוקרת את הנעשה במשטרה, במחוז הדרום, בפרשיה אחת - מתחילה לקבל תאוצה כאשר הריקבון במשטרה, הקנאה, התסכולים, רכילות, מלחמת האגו, התחרות על קידומים ודרגות, מגיעים לשיא של גועל וחשד לתקינותם ויכולתם לתפקד של גופים אלה. ההשלכות על צמרת המשטרה ותפקודה - חמורים ביותר.
אמנים סוג ג' ותיכוניסטים סוג ב': - כאשר אמנים שזה עתה נולדו, מרשים לעצמם לפרסם את הגיגיהם על המדינה וצה"ל ולהשמיצה, כאשר תיכוניסטים בטרם גיוסם מנסים להשתמט בנימוקים פגומים של מדינה שלא רוצה שלום, כובשת, נלחמת, מדכאת, המצב מתחיל להדאיג וכדאי להשקיע בכך יותר מחשבה.
ח"כים ערביים: נוסעים לארצות אוייב, ללא מורא ופחד מהחוק ומהדין, כיוון שאינו מופעל נגדם. כאשר היועץ המשפטי לממשלה וכל מערכת החוק, משותקת כלפיהם ולא מגיבה כיאות, תוך שהם גם משמיצים המדינה, ראשיה וממשלתה, הם גם תומכים באוייבי ישראל, ועדיין יכולים ורשאים לשבת בכנסת ישראל -
משהו רקוב ב"ממלכת דנמרק". הטיעון שלהם על חסינות פרלמנטרית לא מבוסס ולא נכון משפטית ומוסרית - אבל הרשויות שותקות, והם ממשיכים בפעולתם בריש גלי.
ואם רואים כל זאת, לא פלא שחושבים על מדינה אלטרנטיבית, או על מימוש האופציה של אוגנדה.
