לא "סמסתי" SNS לאנשים, קרובים ורחוקים, באשר הם. שלחתי מייל לאחדים. איחלתי להם שנה טובה ומתוקה. ליותר קרובים הוספתי איור: שופר, או צנצנת דבש, רבעי תפוח קלוף. לשניים-שלושה שלחתי "שנות טובות" בדואר. לכעשרים אנשים טלפנתי ואיחלתי להם שנה טובה על פה. מתי מעט. מעט מאוד.
אנשים לא מעטים שאלו אותי אם שלחתי SMS או אם קיבלתי (אולי, אני לא יודע לזהות SMS...), כאילו עצם העיסוק בשליחתו או בקבלתו הם אות וסימן לחגיגתי את ראש השנה.
היו שהשתאו ואף הביעו את פליאתם על העדר השימוש שלי בטכניקת משלוח האיחול. "אתה יוצא דופן", הטיח בי מישהו, שיידע אותי בעובדה, שמיליוני הודעות-טקסט נשלחות במהלך החג.
קניתי כחמש-עשרה מתנות, תרמתי שמן או קולה או שימורים לחמש עמותות של חסד. עמדתי בתור לקופות בשלוש רשתות שיווק, השלמתי קניות-של-חסד בחמישה מרכולים שכונתיים. טיפה בים, בודדים בעם.
לא היתה ואין גם עכשיו תחושה נעימה של חג. אין "רון בלב ושיר בפה". משהו עכור, נוגה, חמצמץ, משהו שהותירה כאן המלחמה "האחרונה", נותר באוויר, באווירה, כמו הד-ריח של אבק שריפה שטרם נמוג. משהו עצוב: רוח סתיו, ללא יופיה.
אילו התכוונו מיליוני שולחי הודעות טקסט והמקבלים אותן להיות, באמת ובתמים, דוגמה - גם אם לא בהכרח מופת - לאיחוליהם לשנה החדשה, המקום שבו אנו חיים היה מקום נפלא, גן-עדני. הוא אינו כזה. הוא לא יהיה כזה. גם משום ש"מה הן המלים אם לא שתיקה"; גם משום שמעטים בלבד חשים וחושבים, כי מימוש האיחולים מחייב גם אותם לקום ולעשות מעשה, להתאמץ כדי להיות טובים יותר, אנושיים יותר; גם משום שעד שאלמד לאחל לכל בית ישראל הודעת טקסט בנוסח "שנה טובה? זה תלוי גם בך!" ואשלח אותה למיליוני המאוחלים SMS יחלפו עוד אי-אלו שנים...
ואף על-פי כן - שנה טובה!!!
