יוסי שריד כתב באחד מאתרי האינטרנט כי איש השנה שלו הוא אל"מ רון ארז, מפקד בסיס חיל האוויר שלנוכח חגיגת המשגלים שאירעה בתחומי בסיסו בין נערה קטינה, בתו של אחד מהנגדים בבסיס, וקבוצה גדולה של חיילים נגדים וקצינים, החליט ביוזמתו לקחת אחריות להתפטר מתפקידו ואח"כ לעזוב גם את צה"ל.
אל"מ רון ארז לא יכול להיות איש השנה. משום שהוא יוצא דופן. מעטים ינהגו כמוהו. איש שנה, אמור לייצג קבוצה מובחרת של אנשים שמעריכים בצורה אובייקטיבית, ככל הניתן, את אי ההצלחה של המערכת עליה הופקדו, ואם רמת הכישלון היא מהותית ועקרונית, הם לוקחים אחריות, ויוזמים עזיבה של התפקיד שהוטל עליהם מסיבה זו בלבד.
להערכתי, מספר האנשים שינהג כפי אל"מ רון ארז הוא מצומצם. אתקן ואומר שמספרם זעיר, אולי פרומיל ואולי גם פחות. בעולם שלנו, לומדים ומדקלמים ערכים, ואולם הביצוע של ערכים אלה בעת מבחן מזערי. שואף לאפס.
רוב בעלי התפקידים המופקדים על מערכות גדולות וקטנות יעדיפו בעת מבחן, כאשר המערכת שלהם לדעת רבים לא תפקדה בצורה מהותית, להשתמש בשורה של נימוקים שתכליתם להסביר למה הם צריכים להישאר בתפקידם:
הנימוק הראשון - "זה לא אני זה הם". הביצועים הלא מספקים של המערכת נובעים ממי שהיה בתפקידו לפני. בתמצית: בעל התפקיד קיבל לרשותו מערכת פגומה ומכאן התוצאה. בעל התפקיד איננו מסביר מדוע הוא לא בדק את רמת התפקוד של המערכת עליה הופקד לפני שהחליט להפעילה.
הנימוק השני - "לא אמרו לי". הכפופים לי לא דיווחו על הליקוי ברכיבי המערכת. בתמצית: אני מחליט החלטות מסגל הפיקוד או ההנהלה שלצידי. אם לא אומרים לי על בעיות ברמה מהותית, אינני יודע עליהן. הנימוק אינו מסביר מדוע המפקד או המנהל לא מעבה את מקורות המידע שלו על-ידי קבלת חוות דעת מרמת השטח בכל נושא שהוא מזהה כקריטי. פשוט כדי לאמת דברים שדיווחו לו.
הנימוק השלישי - "אינכם רואים את התמונה המלאה". כל ההחלטות שקיבלתי היו סבירות וגם בדיעבד לא הייתי משנה אותן. ישנם נתונים שאינכם יודעים עליהם ולכן האמירה שהיה ליקוי במערכת - לא נכונה. אתם מתבססים על חלקי מידע.
מיניתי צוות/ועדה לבדיקת הנושא וכל קלקול שימצא יתוקן. הנימוק איננו מסביר מדוע קלקולים דומים שאותרו בעבר או קלקולים שאותרו במהלך התהליך, שלעיתים מתמשך שבועות וגם חודשים, לא טופלו בזמן סביר או בזמן אמת, בהתאמה.
הנימוק הרביעי - "אני אחראי. אל תפגעו באחרים. רק אני אחראי". כך אומר הנושא באחריות אך איננו מתרגם את הצהרתו למעשים. להיפך, כיוון שהוא אחראי, הוא יתקן את כל הקלקולים. ובפיו עוד אמרי שפר: אין נוטשים ספינה טובעת ואשר לביקורות המושמעות עוד תקופה קצרה יתברר לרבים שהתמונה פחות גרועה מכפי שהיא נראית כיום. אני מאזין לרחשי העם: הפגנות, ביקורות, סקרים. אבל, הסקר הקובע הוא של יום הבחירות: נובמבר 2010.
לסיכום, לא משתלם לקחת אחריות בישראל וליזום התפטרות או עזיבה מסיבה זו בלבד. אל נא תטעו, ישנם המתפטרים מתפקידם אולם הנימוק שלהם הפומבי שונה לגמרי: הם מתפטרים כיוון שיש להם תחושה שאין גיבוי. שהם מועמדים לשמש כתרנגול כפרות (ללא הצדקה כמובן, לדעתם), ומשום שנראה להם שלא יקבלו תפקיד גבוה יותר או מקביל במערכת אותה הם עוזבים. כמו למשל, האלוף אודי אדם.
רוב בעלי התפקידים בצבא, בממשלה, במינהל הציבורי לא עוזבים מסיבה של לקיחת אחריות כי העולם לאחר העזיבה יהיה קר יותר והסיכוי לקבל משרה הולמת, יהיה נמוך ביותר. עדיף להיאחז בקרנות המזבח, לקוות שלא ידיחו אותך, לשכור שירותים של עורכי דין שיאריכו את תקופת הבדיקה והפקת הלקחים למקסימום האפשרי. והמשמעות תהיה כמובן שבמשך כל אותו זמן המערכת אותה הוא מנהיג ומנהל תהנה מתפקודו בצורה מאוד מצומצמת. עיקר תקוותו של "האחראי" היא למשוך זמן. הזמן מרפא הרבה דברים: ראשית הוא משכיח ושנית צצות שערוריות חדשות.
הנטייה שלנו, כולל של כותב שורות אלה, היא להגיד ולהסביר לאחרים מה "הם" לא עושים כשורה. לא אנחנו, אלא הם. וכיוון שאנו לפני עת חשבון נפש אני שואל את עצמי ואתכם באיזה דרך הייתם אתם בוחרים? האם הייתם נוטלים אחריות על המערכת שאתם מופקדים עליה וכשלה, במקום העבודה שלכם, ויוזמים פרישה. או שהייתם מעדיפים לבחור באחד הנימוקים שפרטתי. זהו חשבון נפש אישי. אין צורך לומר את התשובה.
