בבתי סוהר שלנו יושבים ערבים רבים מאוד כאסירים וכאסירות ביטחוניים. יום יום אנו מתבשרים על מעצרים של ערבים "מבוקשים" נוספים.
מצד אחד, ישיבתם של האסירים בבתי הסוהר, מטרתה להעניש ערבים על פגיעה אלימה ביהודים וברכושם, ולמנוע מהם המשך פעילות זו נגד יהודים.
מצד שני, בית הסוהר עבור אסירים ערבים, הוא מקום מפגש ליצירת הווי חברתי, המלכד ומגבש אותם, מפתח קשרים חברתיים ונפשיים עמוקים, מנחיל להם את השפה העברית, שפת "האויב", על כל מכמניה, מעמת אותם עם המנטליות הישראלית, מתעל אותם לחממה פוליטית אנטי ישראלית, מפמפם ומרעיל את נפשם בשנאה ארסית ליהודים, מציג לפניהם את הטלוויזיה, העיתונים ושידורי הרדיו, מביא אותם לשבועת אמונים מקהלתית ומתלהמת על צעידה ל"אל-קוץ וחראם אל-שאריף", מעודד ומזכך את נפשם למות קדושים, "שאהידים", מזמין תובענות עקשנית ותקיפה לאי-הכרה במדינה ולחיסול היהודים, מטיל על ישראל האשמות כיבוש ושלטון עריצות על הערבים, מעבה ומעצים מוטיבציה לוחמנית נגד החברה היהודית ונגד מדינת ישראל, מגביר את תחושת העיקשות והגבורה על דרכם ואמונתם, מאחד אותם בתפילות משותפות, קובע להם תוכניות, היררכיה וסדר עבודה חברתי ופוליטי, יוצר אצלם היסטוריה של עם כביכול, מכין קאדרים של מנהיגים ערביים מיליטנטיים. רבים מאלה, ששוחררו בעבר, השתלבו בהנהגות הפוליטיות שלהם.
בהכנסת אסירים ערבים לבתי הסוהר שלנו אנו מעודדים, מלבים, מחריפים, מעצימים ודוחפים את הערבים להתנגדות פנימית וחיצונית קשה, עזה, מרירה ותהומית, שעם הזמן הולכת וגוברת, ובעזרת מדינות ערב וכוחות חיצוניים בעולם הנוצרי, מסכנת את קיומה של המדינה, ופוגעת אנושות והורסת כל סיכוי שהוא בעתיד.
האסירים מהווים אחד מסמלי התנגדות ומאבק מרכזיים נגד היהודים. גיבושם בבתי הסוהר מביא למצב שבו הערבים בונים ומפתחים היסטוריה של עם כביכול, מחריפים את הדרישות לטריטוריה מדינית ופוליטית, ל"זכות השיבה", לריבונות בירושלים, להמשך פעילות אלימה, לחיזוק ההתלכדות בחברה הערבית המפולגת, לשנאת ישראל ויהודים, להקמת תאי התנגדות ולצמיחת הירארכיה חברתית למנהיגות, להחרפה בעמדה השוללת קיומנו. להמשך הסכסוך והעצמתו המתמדת, לגרירת המדינה בהשקעת משאבים וכספים ענקיים למלחמות, לביטחון, נשק תחמושת וכל הנילווה להם, תוך השחתה ופגיעה קשה כמעט בכל מערכות האחרות של החברה היהודית.
בשקט בשקט, בבתי הסוהר, מתחת לאפנו, רותח ומבעבע תבשיל מרוכז, חריף, קשה ומתעצם של דמון התנגדות ערבית בלתי מנוצחת, ארסית ומסוכנת לקיומנו.
בתי הסוהר משמשים כבתי ספר לגיבוש, לחינוך ולחיזוק האיבה ליהודים. בתי הסוהר לא משמשים לחינוך ערבים להקמת מדינה ערבית לצד מדינת ישראל. בוודאי ובוודאי בתי הסוהר לא משמשים להם כמוסדות חינוך לאהבת הציונות ואהבת היהודים.
המשך החזקתם של האסירים לא יהפוך אותם לאוהבי ישראל, לא ינטרל אותם מהחברה הערבית, לא יעלים ויבטל אותם. הם קשובים להתרחשויות ולאירועים, ואפילו יש להם דעות ויכולת התערבות במתרחש מחוץ לכותלי בית הסוהר.
התועלת בהחזקת אסירים ביטחוניים זעומה וזניחה לעומת הנזק הנורא בגידול צמחים רעילים ומרים כלענה שבעתיד יהפכו חיינו לגיהינום. למה לנו הצרה הזו? מה יוצא לנו מזה? לשם מה לנו המלכוד הזה?
האם מי מאיתנו חשב אי-פעם, שכתוצאה מהתמשכות הטרור הערבי וישיבתם וגיבושם של הערבים בבתי הסוהר מתהווה נזק אסטרטגי עתידי, מצטבר, עצום, אדיר, עמוק ואכזרי למדינה, לחברה ולעם היהודי?
לערבים אין מושג איזו טובה חברתית גדולה וענקית אנו עושים להם בהחזקת אסירים ערבים בבתי הסוהר שלנו, ביצירת סיפורי גבורה והיסטוריה הרואית. ברוב סכלותנו אנו מייצרים עם ערבי מלוכד, שלא קיים.
מחוץ לבתי הסוהר, בני משפחותיהם וכל החברה הערבית רגישים מאוד למושג "אסירים". הם עוטפים את התופעה הזו בהילה של קדושה וגבורה עילאית ומדביקים לה אמירות ופסוקים דתיים. אנו רואים את ההתלהבות הרבה בקבלתם של אסירים משוחררים ע"י בני משפחות, עיתונות ערבית וזרה.
למותר לציין שבמשך כל עשרות שנות המגע שלנו עם הערבים מתקבלת תמונה יותר ויותר בהירה וברורה, שהערבים לא מאורגנים כעם, כפי שרבים חושבים. אין להם היסטוריה של עם. הם לא מסוגלים לנהל חברה תחת התארגנות של מערכות עבודה, חינוך, מיסים, תעשיה, בריאות, בנייה, תחבורה וכדומה. לו היו כאלה, מזמן השלום היה פורץ באזור.
אנו רואים איך ה"פתח" וה"חמאס" מתפקדים. תחת אלימות וטרור. זועקים מחד-גיסא לעזרה בכספים ובמזון תוך הצגה תיאטרלית ומניפולטיבית של עוני, סבל, השפלה, רעב, אבטלה קשה וכדומה, אך מאידך-גיסא יש להם כמויות אדירות של כספים עבור נשק, תחמושת וכל מיני כלי משחית עם מוטיבציה בלתי נדלית לחטיפות, להרג יהודים וכו'.
מדינת ישראל הוקמה כבית ליהודים, על-מנת לנהל חיים של שלום ושלווה באזור זה של המזרח התיכון. הקונספציה, שכאילו לא ניתן למגר את הטרור היא שגויה, מוטעית ולא נכונה. לצורך הישרדותה של המדינה חובה עלינו למגר את הטרור טוטאלית, וזה בהחלט אפשרי. בתי סוהר רק מעודדים טרור.
כל בר דעת יכול לעשות השוואה פשוטה בין עוצמת התנגדות הערבים בעבר לעומת הדמוניזציה של הסכסוך כיום. נכון שיש מרכיבים נוספים שהחריפו והעצימו את ההתנגדות, אבל עובדת קיומם של אסירים היא מרכיב מרכזי וחמור.
המצב הנכון והמועדף הוא לשחרר מיידית ובאופן הבהול ביותר את כל האסירים הערבים ללא יוצא מהכלל. למוטט את ההילה הקדושה סביבם. לפורר את יצירת האחדות, שעלולה להביא להשמדתה של מדינתנו. לאפס את המחיר של דרישות הערבים.
מי המציא את ההגדרה הנבובה, המטופשת והאווילית "אסירים עם דם על הידיים". אין שום הבדל בין האסירים הביטחוניים. לשם מה צריך הגדרה זו.
נכון, שחרורם של כל האסירים יחזיר חלק גדול מהם לפעילות אלימה ויגרום להרג של יהודים רבים, חיי כל יהודי יקרים בעינינו, אך החזקתם של האסירים בבתי הסוהר תביא נזק גדול עשרות מונים. אין כל מקום להשוואה בין הנזק שייגרם בשחרור האסירים לבין הנזק העתידי הבלתי הפיך, העצום, חסר התקנה למדינה ולחברה, שתחיש עלינו את הקץ.
הנזק למדינה לא עומד כלל וכלל בהשוואה לנזק שחרור כל האסירים. תרבות המוסר שלנו, ההיצמדות לחוק, עריכת משפטים לערבים והכנסתם לבתי הסוהר תביא עלינו שואה חמורה יותר.
לשם מה אנו צריכים להחזיק אצלנו "קופה" של אסירים ערבים לצורך "תשלום" לשחרור חיילנו ואזרחינו. תשלום חסר שוויון, מאות אסירים תמורת חייל או אזרח יהודי אחד. מה פשר המסחר הסוריאליסטי השחור והמטורף הזה בחיילים, אזרחים ואסירים. איזו תרבות זאת. לאן היא מובילה.
כל אסיר ואסירה ערביים, לפני שחרורם, יש להחתימם על הצהרה, שאם ייתפסו שוב בפעילות אלימה נגד יהודים, חייהם יעמדו מנגד. ערבים חדשים שייתפסו בפעילות אלימה, המודיעין יפיק מהם את המקסימום, יוחתמו על ההצהרה וישוחררו מיידית. ובאם ייתפסו שוב, חייהם בסכנה.
המוסר הוא חשוב, נכון ויש לשמור עליו, אך כשמדובר בנפשנו, בקיומנו ובסכנת חורבן, אין מקום ואין כניעה לחוקי המוסר. הטלנו על עצמנו, "פיקוח המוסר" של מדינות המערב. חובה עלינו להשתחרר מפיקוח זה. מדינות המערב עצמן אינן מוסריות בתחומים רבים.