שנה חלפה ושום דבר לא השתנה. עדיין מתייחסים אלינו, ציבור הנכים, כאזרחים סוג ב’, ואני לא רוצה להשתמש במילים קשות יותר. אז רגע לפני ששנת תשס"ז נפתחת, קבלו סקירה של כל תחלואי החברה הישראלית ביחסה לציבור הנכים בישראל, בתקווה שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.
חודש ומחצה ארכה מלחמת לבנון השנייה, חודש ומחצה של ייסורים. מלחמת לבנון השנייה רק חידדה את ההתרסקות החברתית שבמדינה ואיתה את מצבם האומלל של אוכלוסיית הנכים, כנקודת ציון כואבת במיוחד בתולדות המדינה תשמש המציאות הכואבת במלחמה האחרונה ככזו. בזמן שסמכנו עליכם, קובעי ומבצעי המדיניות והפקדנו חיינו בידכם, נכשלתם ובענק.
כל שביקשנו היה לנהוג בנו בהבנה ואולם לא טרחתם כלל להתחשב במוגבלותנו, ואנו הנכים נשכחנו עזובים וגלמודים נתונים לחסדי הגורל ולטילי החיזבאללה ובעיקר תלויים ברצון
וביכולת של אנשים פרטיים. הוכחתם שוב את שחשנו וידענו כבר מזמן ולאלו שהרימו גבה הנה רשימה קצרה של "הישגים המצוינים" במה שגיתם אתם שם בממשל:
לא דאגתם להודיע לחרשים שבינינו שהטילים בדרך.
לא דאגתם לעיוורים שבינינו והשארתם אותם לגשש דרכם למקלט.
לא דאגתם לאוטיסטים, שלא מצאו מנוחה ומסגרת.
לא דאגתם למסגרות מתאימות לילדים השייכים לחינוך המיוחד.
לא דאגתם לטיפול ולמסגרת מתאימה וראויה למי מאיתנו שהתקשה ונתון בנכות נפשית.
לא דאגתם להוריד את מי שבינינו שמתקשים בהליכה ומי שמצוי על כסאות גלגלים למקלטים ובזמן.
לא דאגתם להתפנות ולהסדיר מבעוד מועד ציוד ואביזרים הנחוצים לנו הנכים במקלטים.
לא דאגתם לסידורי
הנגשה וגישה ראויים למקלטים.
לא דאגתם לתרופות, לאוכל ומצרכים חיוניים, בערים ובישובים הנצורים, חלקינו
נותר עד סף רעב וייאוש.
לא דאגתם לספק למתקשים שירותים חיוניים כמו: דואר, בנקאות, תחבורה ותקשורת.
לא דאגתם למצוא מחליפים לאותם עובדים סיעודיים, ברובם עובדים זרים, שהתנדפו עם הטיל הראשון
והפקרתם את הנכים בבוטות
ללא מערך סיעוד מתאים.
אפילו לא בחרתם לפנות אותנו הנכים למקום מבטחים הרחק מקו החזית.
ובעיקר ומעבר לכול, הפגנתם
חוסר הבנה והתעלמות מרגיזה.
כבר שנים אנו מבקשים לחיות בכבוד, בזכות ולא בחסד בואו נבדוק יחד ונראה מה השתנה בשנה שחלפה.
שונות ומחירה בעוד שבעולם
המודעות לנכים מתגברת, רבים בחברה הישראלית עדיין חיים בתפיסת עולם של פטרוניות וחסד כלפי אנשים נכים ואינם מודעים ליכולות ולזכויות שלהם להשתלב בחיי היום יום. אנשים בציבור הישראלי שבויים בסטיגמה בלתי נסבלת כאילו אנשים נכים הינם מטרידים ומסוכנים להם.
הסקר שפתח את השנה הראה שהרוב במדינת היהודים פשוט שונא את הנכים, מעניק להם במקרה הטוב יחס מתעלם או יחס בוז מתקנא הנובע מחסר הבנה, או במקרה הרע יחס מתנכל. רובינו, "נזקקים" על-פי דעה, משתייכים על-פי רוב בוחר ומיוצג לציבור
המהווה נטל מכביד ואנו, ציבור הנכים משלמים את מחיר השונות וזה גדל לו מיום ליום.
השנה החולפת לא היתה שנת מפנה, נהפוך הוא, אם ניקח את שנת הייחוס כשנה שבה חוקק
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שהיא שנת תשנ"ח (1998) המצב והיחס לנכים מאז בהתרסקות מתמדת.
במבט במראת הזמן החולף, נראה שגם השנה כבעבר רובכם עדיין לא מכבדים את
עניין חניית נכים, כועסים ורוטנים על שנכים חולפים על פניכם בתורים ארוכים, חלקכם אפילו שורף בבורות ובעקביות את מושבינו, בו בזמן רוב הציבור
מתעלם מפניות ושאלות שלנו בחוסר הבנה לצרכים ולקשיים, תוך שהוא מתייחס לרובנו כשקופים, בייחוד לנכי הנפש ומתעלם. הרוב אגב מעדיף לעבור לצד השני של המדרכה כשהוא נתקל בנו ובוחר בעבורנו נתק חברתי ותרבותי.
צרכים ורצונות אנו הנכים רוצים להשתלב
בחיים רגילים, לעומתנו רוב הציבור סבור שאנו לא יכולים לתפקד באופן עצמאי ולכן מעדיף בצמתים הקריטיים של עיצוב התודעה האישית שלא לפגוש בנו, מבחינתכם אנשים נכים לא טוב שימצאו בסביבתכם,
לא כתלמידים, לא כחיילים, לא כקולגות בעבודה, לא
כנוסעים בתחבורה ציבורית ואפילו לא
כמשולבים בקהילה הקרובה.
לדעת רבים, אנו לא צריכים להיות שם בסביבתכם, פועל יוצא הוא היחס כלפינו, המורכב מחסר הבנה לקשיים ולבעיות, התעלמות בוטה ולעיתים גם יחס עוין. אנו לא ראויים בנסיבות מתחרות לעמוד לצידכם בשוויון הזדמנויות. הנדיבות והרצון הטוב שבכם מתקיימים כל עוד אנו לא נמצאים בסביבה ונוח לכם לתרום כמה שקלים על-מנת להשקיט את המצפון ולהתרחק מאיתנו כמה שרק אפשר.
במציאות ישראלית שבה נמדד כל דבר בכסף, הצורך שלנו להגיע לקהילה משולבת, צודקת והוגנת מתומחר במחיר עלות וכשזו באה למבחן בסדרי העדיפות הלאומית, היא נדחקת לתחתית, מתגמדת ונדרסת בשיקולים של ההוצאה הציבורית, ואל תספרו לי שזה לא מחוסר הבנה ורגישות כי אני ממש אבל ממש לא מאמין לכם.
מבחינתנו הנכים, מחיר ההשתלבות בראש ובראשונה פירושו מדינת ישראל נוחה ונגישה, כזו המאפשרת להגיע בבטחה ולכל מקום, לפעילות חברתית, לעבודה, לסידורים מכל סוג ולסתם עוד טיול.
המציאות הישראלית בשנה החולפת לא מראה על שינוי משמעותי בכיוון זה, אלא דווקא על שינוי בכיוון הנגדי. זה לא סוד שהתחבורה ציבורית המצויה כיום לא מאפשרת גישה לרובינו, אלא מה,
גם זו המתחדשת שהוכשרה והותאמה לנו הנכים במיוחד
כרכבת ישראל לא בדיוק מתחשבת בנו ובצרכינו.
מצב דומה מתקיים ברוב
מבני הציבור והמשרדים, הן הפרטיים והן הציבוריים וגם במרכזי פעילות הפנאי ומקומות העבודה, שברובם, אגב, יש התעלמות פושעת
מתקנות חקוקות ואי כיבוד צרכים.
עובדה היא שרובם לא מאפשרים גישה לנכים החפצים להשתלב, כמוהם גם הרוב והדומיננטי של הרחובות בכל הערים שפשוט לא עבירים. אין ספור מבנים ללא מעליות, חוסר עקבי במעקות בחדרי מדרגות וחוסר קבוע בשיפועי עלייה, גם החיווי המיוחד לעיוורים נדיר ביותר.
נגישות הינה גם היכולת להגיע ממקום למקום, בעוד שרובכם עושה זאת בכל דרך, בטבעיות וללא מאמץ מיוחד, לרוב הנכים שלהם מוגבלות תנועתית בעיקר כאלו שאיבדו את יכולת ההליכה באופן חלקי או מלא, הליכה אינה אופציה קיימת ולצורך מעבר ממקום למקום אנו זקוקים גם לכלי רכב שיאפשר זאת, כבר דובר בעבר על הקושי במציאת מקומות חנייה והבעייתיות בנושא כתוצאה
מאי כיבוד תו הנכה ומקומות החנייה המסומנים.
מעבר לבעייתיות זו קיים קושי נוסף. בעוד שמחירי הדלק זינקו בשנה האחרונה לשחקים נותרו הקצבאות המשמשות אותנו הנכים לאחזקת הרכב בקיפאונן והותירו את הנזקקים להן במגבלת תנועה. אף אחד מכם לא חשב פעם להגביל תנועתו למספר מסוים של צעדים בחודש והנה המצב החדש שנוצר עבורנו יצר את המגבלה הזו. הבשורה המרה שהגיעה אלינו בסוף השנה, היא שמצב זה נקבע כמוקפא בחוק ההסדרים גם לשנה הבאה.
שנים מתגלגל לו תהליך חוקתי בנושא הנגישות, אולי השנה הבאה תהייה שנת מפנה, זו שחלפה לא קידמה ולו במעט את המצב.
מצוקה כלכלית השנה שנפתחה בסממנים חיוביים, לאחר מערכת בחירות "חברתית" הסתיימה גרוע מאוד לנכים. לאחר חמש שנות הקפאת קצבאות במסגרת חקיקה נגטיבית מאוד, תוצר השלטון הקודם, מעשה ידי שר האוצר הקודם וחבריו, שהקפיאו את הקצבאות בחוק ההסדרים הקודם. ציפינו למהלך שונה הפעם, לשם שינוי. ואכן זכינו בתחילת השנה לביטול ההקפאה, אולם גם מהלך זה לא ביטל את הטעם המר של החקיקה הקודמת.
מלבד הקפאת הקצבאות שונתה גם ההצמדה שלהן ונקודת הייחוס שונתה מהשכר הממוצע, למדד (שחסך לא מעט כספים לאוצר) ובהפשרתן עלו הקצבאות בשקלים בודדים. השאלה המהותית, שאת תשובתה הקודרת קיבלנו דווקא מדוח העוני, לא עלתה לדיון ענייני שכן מעולם לא נבחנה השאלה האם הקצבאות מאפשרות קיום בכבוד...
גם בשנה זו, כבקודמותיה, היתה התעלמות רועמת, והכול משיקולים כספיים וממדיניות מתווה. גם השנה כבשנים הקודמות רוב הנכים ובמיוחד הקשים שבהם, שאינם מסוגלים להביא פרנסה לפיהם וחיים על קצבאות ועליהן בלבד, נאלצו להמשיך ולחיות על גבול הרעב ומתחת לקו העוני, זה שלא מאפשר קיום בכבוד.
וכמתנה לקראת השנה החדשה שוב קיבלנו בחוק ההסדרים החדש הקפאה חדשה של הקצבאות בשם החיסכון הלאומי וכפיצוי הולם על העמידות במלחמה.
גם נושאים נוספים הקשורים ישירות ליכולת השרידות הכלכלית נותרו ללא מענה ומהבולטים שבהם נושא קצבאות השירותים המיוחדים, אלו המשמשים את הנכים הקשים לצורך תשלום בעבור שירותים סיעודיים, דיון נרחב נערך סביב היכולת של הקצבאות לכסות שירותים אלו והשלכות ישירות של המצב סוקרו
בכתבה קודמת.
הממסד ניסה להטיל עליהן מבחן הכנסה תוך חוסר הבנה מלא לנושא קצבאות השר"מ, ובעשותו כן, ממשיך להרחיק ולדחוק עוד נכים מהקהילה והחברה, למזלנו נעצרה ההתעמרות בדקה התשעים, כשבוטל הסעיף המרושע והוצא מחוק ההסדרים. לעומתו צומצמה בצורה ניכרת כמות העובדים הזרים שצפויה
לעסוק בסיעוד כצעד
מתחשב ומבין לקראת השנה הבאה.
המדיניות הממשלתית נותרה בעינה, ילדים בסיכון,
פגועי נפש, נכים בעלי מוגבלויות, מערכת החינוך המיוחד, מערכת הרווחה ומערכת הבריאות שוב מצאו את עצמם בתחתית סולם העדיפויות הלאומית ואנו נותרנו דפוקים ומודאגים עד לדוח העוני הבא.
מעבר לכך, המדינה ממשיכה לווסת ולמיין ברגולציה מכאיבה מתוך שיקולים כלכליים, תוך פגיעה כואבת בנכים עצמם את מתן הזכויות. ועדות רפואיות שיושבות בתוך הגורמים המשלמים ונשלטים על-ידי הממסד ושלוחותיו עדיין ממשיכות לקבוע את זכויות הפונים לשבט או לחסד. מי שנדחה נותר באומללותו. לא מדובר בתופעה שולית. דוח מבקר המדינה שחשף את התופעה מצביע על כך שרבע מהקביעות של הועדות פחותות מהמתבקש בחוק.
צרכים רפואיים ומערכת הבריאות גם בנושא הצרכים הרפואיים חלה השנה החמרה נוספת, חוסר ההבנה כלפי הנכים הרקיע לשיאים חדשים, כאשר ציוד ומכשור רפואי שניתן לנכים מסופק
במשורה ובאיכות ירודה ובמרווחי שחלוף המסכנים חיים ותפקוד. כמו בשנים קודמות לא חלה כל התקדמות לקראת אחידות ומחיקת ההבדלים בין נכה לנכה, הבדלים שנוצרו והשתרשו על בסיס שייכות סקטוריאלית למקור הנכות.
בעוד שקדמה טכנולוגית והחדשנות מקובלים כמוטו, בנושאי ציוד ומכשור לנכים חלה רק נסיגה מתמדת בפתרונות המאושרים, אלו שקובעו לפני עשרות שנים בסל השירותים והזדקנו להם בעוד שנה גם השנה, מה גם שלסל האביזרים לא התווסף ואפילו לא פרט יחיד ואפילו כזה שנכנס לשימוש בעולם ולפני כעשור. גם בעיות פעוטות כמו תותבות לרחצה אינן במסגרת המחשבה הלאומית על אף הקושי
שתואר בהרחבה.
בל נשכח את מצוקת התרופות שעסקו בה הרבה בשנה החולפת ולא ארחיב. פן חדש שצף ועלה השנה הוא נושא השיקולים כספיים שנכנסו לרמת ההחלטה כבשגרה, גם
בנושאי שיקום חורצי גורל נכים רבים, לא נפסח לצערנו.
תעסוקה מרצון ומכפייה הנכים גם זוכים ליחס "מועדף" בכל הקשור לנושאי תעסוקה, מצד אחד, נכים החפצים להשתלב בתעסוקה זכו לקצת נחת עם כניסת התקנות החדשות בנושא התאמת מקומות עבודה, אבל לא די בתקנות אלו כדי לשלב נכים בתעסוקה. ברור לכל בר דעת שתעסוקה היא משאת נפשו של כל אדם נכה, להפוך לחלק ממסגרת תורמת ויצרנית המשפרת את תדמיתו בחברה ואת הדימוי העצמי שלו. השלטון לצערי, לא השכיל ולא הבין שלצורך זה קיימת תגית מחיר צמודה אותה הוא לא מוכן לשלם. כל שגם בשנה זו לא חלה שום התקדמות בנושא.
ברור שאדם נכה זקוק לסיוע נוסף לעומת אדם בריא, סיוע אותו הוא מקבל כחלק ובמסגרת הקצבאות. יציאה לעבודה וברמות הכנסה זעומות עד היום ביטלה כמעט במיידית את התמיכה והסיוע המוענק ודרשה מהנכה להיות חשוף ובשנית להליך בירוקראטי ארוך ומיגע של אשרור מחדש של כל הקצבאות במקרה של הפסקת עבודה או החמרה במצב הבריאותי.
כשחרב זו תלויה, הן חוסר היכולת להשלים את רכישת הצרכים, בגלל היקף עבודה מצומצם הנובע מהנכות או כתוצאה משכר נמוך עד לרמה של
ניצול פוגע בדמות שכר עבודה מתואם לפגועים שכלית והן חוסר הביטחון הכלכלי במקרה הפסקת עבודה, צפוי היה שתמצא נוסחא משכנעת ונכונה שלא מקפחת ומעודדת תעסוקה וללא פגיעה בקצבאות לפחות עד רמות שכר מקובלות במשק אולם הבנת הנושא, קידומו ופתרונו תקוע, כמו יתר הנושאים.
לתעסוקה גם פן נוסף, בעיקר שמדובר בנכים קלים יותר, אלו שנדחקו לקצבאות הבטחת הכנסה ונדרשים בחוסר הבנה הגובל ברשעות, לקחת חלק פעיל בעבודות יזומות שאינם מתאימות להם ותחת איום רעב וקלגסות מרושעת מצד מפעילי תוכנית מהל"ב (תוכנית ויסקונסין מאוזרחת) המאלצת נכים להיקלט בעבודות הפוגעות בבריאותם. שלא תהפכו את התעסוקה "לעבודה משחררת"...
חינוך לצד קיצוץ נוסף בסיוע
לילדים נכים, חרשים, אוטיסטים ופגועי נפש, מערכת החינוך לא הטמיעה כנושא את הרגישות והמוכנות של ציבור לצרכים והשונות של הנכים ולא מקדמת פעילות לשיפור מודעות לנכים ומקדמת חינוך לשינוי תדמית הנכה שילובו בקהילה. בסטיגמות מטפלים על-ידי חינוך. ללא חינוך, תמשיך הסטיגמה לשלוט גם בדור העתיד.
סוף דבר חשבון הנפש שלכם עם עצמכם, רצוי שיכיל קצת ובקמצוץ גם קצת חמלה והבנה למציאות המתוארת, חלילה לא כדי לקלקל לכם את סעודת החג, אלא כדי לעורר בכם מחשבה. בעת הסליחות ראוי היה שתתנו דעתכם (לפחות אתם שם בממשל) לפגיעה האיומה שהמדינה פוגעת בנו, הנכים. כולי תקווה שהלכי הרוח יובילו חזרה את השפיות על-מנת למנוע מצב של הידרדרות נוספת ואולי גם שינוי מרענן.
לסיכום, להיות נכה במדינת ישראל זה לא תענוג גדול.
