השוואה בין מפקד למנהל, כפי שהציג אותה
גיא רפאלי במאמרו, אינה רלוונטית משום ששני התפקידים האלה שונים באורח מהותי זה מזה. ההבדל היסודי בין האיכויות הנדרשות משני בעלי תפקידים אלה נעוץ בשתי עובדות: המפקד מוליך את אנשיו לקרב שבו הם נדרשים לסכן את היקר להם מכל - את חייהם. ולצורך מילוי המשימה הזו המשמעת בצבא היא אבסולוטית, בעיקר בעת לחימה. נכון כי מפקד נדרש לעיתים קרובות להיות גם מנהל, אבל מנהל אינו נדרש להיות מפקד.
מנהל, שתפקידו האחד והיחיד הוא לנהל אינו נשאר זמן רב בתפקיד אם הוא בינוני ברמתו; מפקד טוב, גם אם הוא מנהל בינוני, יכול להמשיך ולפקד, משום שניהול אינו משימתו הראשונה במעלה. למנהל סמכויות רבות, אבל אין הוא מוליך את עובדיו במודע לסיכון חייהם ואין הם נדרשים לציית לו ציות מוחלט. בכל מקרה שמורה להם הדרך להתפטר, לערוק, להשתמט או להתפרפר, ולכל היותר יפסידו את הבונוס או התוספת, ובמקרה קיצוני - את הפנסיה.
אין זה סוד שרבים מהגנרלים של צה"ל לא הצטיינו כגנרלים בביצועיהם בעיתות מלחמה. שמם בא להם מביצועים בתפקידים נמוכים במספר דרגות מן השיא שאליו הגיעו. תוצאות המלחמות שלנו נקבעו בד"כ על-ידי המח"טים, המג"דים והכפופים להם. דומה ש"מסורת" זו שררה גם במלחמת לבנון השנייה.
ישראל הקימה בצה"ל מסגרות אוגדתיות ועל-אוגדתיות (גייסות), אבל מיעטה לתרגל אותן ומיעטה עוד יותר לתפעלן בקרב (בעיקר ברמת הגייס) כעוצבה אינטגרטיבית, שבה באים לידי ביטוי הערך המוסף של ממדי הגודל - ריכוז השליטה והכוח, כושר התמרון המשולב והאש. רוב הגנרלים שהם גם פרשנים שבהם נתקל הציבור בתקשורת בעת לחימה, לא היו מפקדי עוצבות-על ולא הוכיחו הבנה אופרטיבית או אסטרטגית ברמה זירתית ומעבר לכך.
אין קשר הכרחי בין יכולת להפעיל אוגדה לבין הבנתה השלימה והמורכבת של מערכה כוללת. עצם העובדה שאדם נושא דרגת תא"ל או אלוף ואפילו רב-אלוף, אינה מעידה על יכולותיו ותובנותיו האמיתיות, ובמציאות שלנו גם אינה מעידה על נסיונו. (הדבר נכון גם לגבי ראשי ממשלה ושרי ביטחון, ולפעמים גם לראשי שירותי ביטחון). יתכנו, כמובן, הפתעות לטובה (למשל: אשכול ורבין במלחמת ששת הימים).
תפקיד המנהיגות המדינית הוא לנהל: להתוות את הכיוון ואת נורמות הפעולה, לקבוע את המטרות המדיניות, להגדיר את סדר העדיפויות ולעשות את כל אלה נכון בזיקה ל"תמונה הגדולה", האסטרטגית, ולדחוף את הכפופים להם לבצע את ההחלטות. תפקיד המנהיגות הצבאית הוא לפקד על המסגרת הצבאית: לבחור את דרכי הפעולה, את האמצעים ואת תמהיל הכוחות שיביאו להשגת היעדים הצבאיים שהם תנאי למימוש המטרות המדיניות, לקבל את אישור הדרג המדיני לבצוע התוכנית שעיצבו ולהוביל את אנשיהם להוציא לפועל בהצלחה את התכנון.
תוצאות המלחמה האחרונה לא הוכתבו על-ידי חוסרי ציוד שהתגלו במחסני החירום, מידת התיישנות הציוד, או העובדה שהיחידות היו מאומנות טוב יותר או טוב פחות, משום שזו היתה מלחמה מוגבלת מכל הבחינות. החוסרים והליקויים גבו מחיר גבוה יותר באבידות, אבל לא קבעו את התוצאות. אילו היתה המלחמה מתפתחת להיקף מלא (כניסת סוריה ללחימה, למשל), היו המשמעויות של הליקויים שנתגלו חמורות הרבה יותר.
תוצאות מלחמה זו נקבעו על-ידי ההיסוסים וההחלטות השגויות (או חוסר החלטות) של המנהיגות הצבאית והמדינית. ברמות אלה כשלו הפיקוד והניהול גם יחד. עובדה זו תתברר לאשורה לאחר שתסתיים בדיקת-אמת של האירועים.
המנהיגות המדינית היתה מנותקת מרחשי לב הציבור. הציבור נתן למדינאים אשראי בלתי מוגבל, והם בקלות ראש ובטיפשות בזבזו אשראי זה. מתוך אי הבנה וחוסר מודעות, הכתיבה המנהיגות המדינית למנהיגות הצבאית דרכי פעולה שמתאימות אולי לפוליטיקה הפנימית של ישראל אבל לא לניהול מערכה שתשומת-לב הקהילה הבינלאומית ממוקדת בה. המנהיגות הצבאית, מתוך אופורטוניזם, חוסר ניסיון וידע וחוסר נחישות, לא העמידה את המנהיגות המדינית על מלוא המשמעויות הצבאיות של תכתיביה. התוצאה: נתק כמעט מוחלט בין הציבור למנהיגות ותלת-שיח של חרשים.
גזירת מסקנה, כפי שעושה רפאלי, שניהול בנוסח חיל האוויר טוב כפשוטו למציאות של כוחות היבשה, היא לא רצינית ולא אחראית. תפקודו של רב-אלוף דן חלוץ במלחמה זו לא הוכיח את הטיעון של רפאלי. תוצאות המלחמה, לא הוכיחו זאת. תרבות הניהול של הצבא הירוק לא הוכיחה זאת. אם כך יתכן אחד משניים: העתקה קונפורמית של המתודה החיל-אווירית לכוחות היבשה לא בוצעה. ואם לא בוצעה לשם מה נחוץ לנו רמטכ"ל "כחול"? או, העתקה קונפורמית כלל אינה אפשרית.
דהיינו: צריך לבצע טרנספורמציה של הניהול החיל-אווירי לתנאי כוחות היבשה, אם רוצים להפיק ממנו תועלת. ואם כך, מה מכשיר את הקצינים "הכחולים" להיות מובילי הטרנספורמציה? איזו הבנה יש להם בתנאי החיים ובמושגי הלחימה של כוחות היבשה?
כשם שאינך לוקח מנהל כספים טוב והופך אותו למנהל היצור או ההנדסה במפעל, אינך יכול לקחת טייס טוב ולהסב אותו לשריונר או חי"רניק, ללא אימון ולימוד ראויים. בשיטות הסמוך והחפיף הרגילות שלנו, הכל אפשרי; אבל האם בכדי להמשיך בשיטה הקלוקלת מהעבר מונה לצה"ל רמטכ"ל "כחול"? איזה שעור ניהולי ביקשו ממניו להעניק לכלל הצבא? אם לא לשם שיפור הצבא בוצע המינוי, כי אז למינוי זה ולמינוים של "כחולים" נוספים במסגרות "יבשתיות" מובהקות, יש רק חסרונות.
שגיאה מכרעת שגתה המנהיגות המדינית כשנתנה למנהיגות הצבאית להבין שלרשותה זמן בלתי מוגבל וחופש פעולה מלא להשגת היעדים בשטח. עובדה זו מנוגדת לניסיון הישראלי בכל המלחמות מאז מלחמת ששת הימים (ומלחמה זו הסתיימה בטרם הספיקו ההפרעות הבינלאומיות להתערב במהלכיה ולהשפיע על התוצאות).
ההססנות הישראלית לא נעלמה מעיני ארה"ב, והשפיעה גם על מהלכיה. ממדיניות של תמיכה בלתי מסויגת בישראל, נטרול הלחץ של האו"מ ושל מדינות אירופה ומדינות מוסלמיות, עברה ארה"ב למהלך של "כפיית הפסקת-אש" על ישראל, דווקא כאשר ישראל החלה סוף-סוף במהלך רחב היקף שיכול היה להביא להכרעה ברורה בלחימה. ארה"ב שאיבדה אמון בישראל ובנחישות הנהגתה, לא היתה מוכנה עוד לשאת בכל הנזקים המדיניים שתמיכה מתמשכת בישראל היתה עשויה לגרום לה. ישראל שוב הצליחה לתמרן את עצמה ממעמד של נכס למעמד של נטל.
החשש מעימות אפשרי עם הסורים והירתעות מופגנת ממנו, הייתה שגיאה אסטרטגית נוספת מצד ישראל. הצטיין בכך שר הביטחון. עמדה זו הקנתה לסוריה מידה רבה של חסינות ואפשרה לה להמשיך ולתמוך בחיזבאללה, לספק לו נשק ואנשים ולמתן את אפקטיביות הפגיעות של ישראל בארגון.
מעמדה של ישראל באזור נפגע וכושר ההרתעה שלה לא רק שלא שוקם, הוא הוכה מכה קשה. אבל לא רק מעמדה של ישראל נפגע, גם מעמדה של ארה"ב באזור נפגע, משום שהסוס הישראלי עליו הימרה הוכיח עצמו כסוס צולע. במצב התלות של ישראל בארה"ב, התיצבותה בעמדת מכשלה בשעה שארה"ב "מחפשת בנרות" הישגים בזירה המזרח-תיכונית, לא יכולה שלא להשפיע על היחסים ההדדיים. המנהיגות המדינית שלנו לא הבינה עובדה זו, משום שאילו הבינה, הכרח היה שתפעל כדי לא להניח למצב להידרדר לשפל שאליו הגיע. אי הבנה זו תגרום לישראל נזקים קשים כבר בעתיד הקרוב.
מבחנו של מנהל, כמבחנו של מפקד, הוא מבחן התוצאה. סביבות הפעולה שלהם שונות, כללי הפעולה שונים, רמות הסיכון שונות, מבחני הכישורים והיכולות שונים, אבל קריטריון ההערכה האולטימטיבי זהה - עמידה ביעדים. במלחמה זו, במבחן התוצאה, כשלו בניהול ובפיקוד הן הדרג המדיני הבכיר והן הדרג הצבאי הבכיר. עליהם לפרוש ולהניח לאחרים לתקן את הנזקים שגרמו.
