את ראש השנה הזה חגגנו הפעם בשיקגו. שלושת אלפים איש שהתקבצו ובאו מכל רחבי העולם – בין השאר ממאלאווי שבאפריקה, מקולומביה ומקסיקו, מצרפת, גרמניה, הולנד, כל רחבי ארצות הברית וקנדה וכמובן מישראל. התקבצות של נשמות מכל פינה שעל פני הגלובוס, שבאו להתפלל ולבקש על גורל העולם.
היו בהם גם דמויות מפורסמות מאוד, שתמונותיהם מעטרות את הטלוויזיה ואת שערי עיתוני העולם חדשות לבקרים, אך כאן הם ישבו כאחד האדם, בלי לבלוט כלל, וביצעו את עבודתם הרוחנית בשקט, ביסודיות, באהבה ובנכונות.
כבר במטוסים הרבים שבהם טסנו הורגשה התכונה, והדיילים באו ושאלו בתמיהה מהולה בהערצה: "מהו הספר הזה שאתם קוראים בו? האם זה ספר קדוש?"
הם התכוונו כמובן לספר הזוהר, שאיש מאתנו אינו עוזב את הבית בלעדיו. את שעות הטיסה הארוכות אנו מנצלים כדי לקרוא בו ולהתכונן לראש השנה, כדי שהכוונות שנעשה בזמן תקיעת השופר תהיינה נכונות, כדי שנוכל למחוק את העוונות שצברנו ולמלא במקומם אנרגיה חיובית של אהבת חינם.
המלון הממוקם על גדות אגם מישיגן היה גדול ומפואר, וכל אחד מאתנו התמקם בחדרו לשעות מספר, עד שתגיע השעה הגדולה. הפעם חגגנו את ראש השנה בצורה שונה במקצת – תוך שילוב של סדנאות שעזרו לאנשים לבדוק בתוך עצמם ולראות מה בדיוק הם צריכים לתקן, אלו רגשות תקעו אותם בשנה הקודמת, אותם הם צריכים לכוון למחוק בזמן תקיעת השופר.
היו אנשים שקמו וחלקו את מצוקותיהם בפני הרבים, בצורה אמיצה מעוררת התפעלות. האנשים שבקהל ישבו ובכו, מכיון שהמצוקות היו כה רבות, וכה משותפות לכולנו. מי מאתנו לא חווה בימי חייו, בילדותו או בבחרותו או מאוחר יותר, סוג זה או אחר של כאב נפשי שנבע מסיבות שונות.
לאחר מכן, בזמן תקיעת השופר, היינו כולנו נשמה אחת. רחש לא נשמע. ציפור לא צייצה. שלושת אלפים איש עמדו בדממה מוחלטת שעות ארוכות, מקשיבים בדריכות, בשקיקה, בעיניים עצומות, לתקיעות השופר, מאה ואחת תקיעות, שכל אחת מהן מכוונת למחוק סוג אחר של עוון.
הרגלים לא כאבו, העיניים לא צרבו, הראש עבד, הלב פעם, וכולנו השקענו את כל יישותנו ברצון העצום לשנות את גורל העולם אחת ולתמיד, בתשוקה לעזור לרב שתקע בשופר לבצע את מלאכתו בצורה הטובה ביותר בכך שנהיה באחדות, בנשמה אחת.
התעלות הנפש היתה עצומה, וכל אחד מאתנו יצא בהרגשה שהפעם נפתח איזה פתח ביקום, פתח שדרכו תוכלנה תפילותינו לחדור השמיימה, ושבאמצעותו תורעפנה עלינו ועל כל העולם ברכות הבורא.
