בתום המלחמה באוגוסט השנה, החלו קבוצות רבות של אזרחים ליזום קריאות מחאה להתפטרות האחראים הבולטים לניהול המלחמה והעורף: רה"מ אולמרט, שר הביטחון פרץ, והרמטכ"ל חלוץ.
הסיכויים שקריאות אלה יענו על-ידי אחד או יותר מהשלושה -אפסי. אנחנו רק מוציאים קיטור. בקרוב, גם יתעייפו חלק ממפיחי הקיטור.
אולמרט, פרץ וחלוץ - לא יתפטרו מרצונם. תנועות המחאה בתום המלחמה בכלל, וכעת בפרט - לא ישכנעו אותם. אם נחשוב בהיגיון קר, מהו תרגום הכוח של המחאה? 100,000 איש באחד הערבים בכיכר העיר? מספר הנוכחים, לכל היותר, שווה ל- 4 מנדטים. גם כמות כפולה מזה איננה מהותית. סקרים בעיתוני סוף שבוע? הם מראים על הלך רוח שיכול להשתנות. ממשלות אינן נופלות על סקרים.
בכל הכבוד, המערכה הצבאית שהתחוללה לפני חודשיים אינה נראית כמו מלחמת יום כיפור. למזלנו. לכן התגובה של השלישייה למחאה, כל אחד משיקוליו, היא: אין תגובה. הם ממשיכים להניע את השיירה, בתקווה שהכלבים הנובחים יתעייפו.
בעיני, לנפתולי המערכת של ממשלה, כנסת וצבא מול האזרחים' ישנם שני שלבים. בכל אחד מהשלבים מתואר אומנם ראש הממשלה, אך הוא הולם כל אחד מהשלושה:
בשלב א, ראש הממשלה - לא יתפטר נוכח ההפגנות. שתי סיבות עיקריות לכך: ראשית, ההפגנות לא לובשות תאוצה. להיפך. שנית, כל תהליך להעברת השלטון צריך לעבור דרך הכנסת ושם אין רוב. איש גם לא מנסה לשנות מצב זה. במקום לדגור על חברי הכנסת כדי לגרום להם להצבעת אי אמון, נושאים המפגינים שלטים שתוכנם פונה למצפונו של אולמרט. זוהי תמימות שלא מביאה לתוצאות.
בשלב ב, ראש הממשלה לא יתפטר מרצונו, משלוש סיבות: ראשית, אם יתפטר, הוא מודה בכישלונו. כך יחתום את הקריירה והמוניטין שלו. לא הגיוני שיעשה כן. ואולמרט הוא אדם מחושב ביותר.
שנית, הוא מעריך כי הזיכרון של רוב הציבור - קצר. וככל שיחלוף הזמן הוא יצליח להקהות את הזיכרונות הלא טובים מהעבר עם זיכרונות טובים יותר מההווה. אני חושב שהוא צודק. זוהי פסיכולוגיה של המונים שתמיד, לפי ההיסטוריה שלנו, עובדת.
שלישית, אין אלטרנטיבה לשלטון. זוהי עובדה. כולנו קוראים לאולמרט ללכת, אבל על היורשים יש לנו ויכוח. מי יהיה היורש? מישהו מ"קדימה"? לא מצאתי אחד או אחת ראוי. מישהו מהליכוד, לא כראש ממשלה. אולי כשר אוצר. מישהו מהעבודה? העומד בראשם, שייך לשלישייה שנדרשת להתפטר והיתר הם להערכתי אנשים בינוניים שלא התנסו במערכות בקנה מידה כזה (גם לא הרצוג או פינס). אז מי כן? ליברמן? רוב האנשים סולדים מדרכו. אולי ברק, הוא כבר היה והודח. אדם ארוגנטי שמתבונן על כולם מגבוה. אז אולי נביא שחקן חיזוק מחוץ למערכת הפוליטית?
ניסו בעבר להביא שחקני חיזוק מהתעשיה. הניסיון עד כה לא עלה יפה. אני זוכר את סטף ורטהימר, את פרופ' אמנון רובינשטיין מהזירה האקדמית, הם היו בד"ש. אחר כך ניסו להביא את פרופ' יעקב נאמן כשר האוצר והוא טורפד בחקירה משטרתית שכעבור שנה התבררה כעורבא פרח. בינתיים רשמנו בתחום רק הצלחה אחת. יבוא מחו"ל של נגיד בנק ישראל: סטנלי פישר. ואולי גם מבקר המדינה החדש יהיה שונה מקודמיו שנראו יותר ככותבי דוחות שנתיים עבי כרס וחסרי שיניים.
עד כה, מאזן הביניים בתחום זה - אינו חיובי. אין לנו אלטרנטיבה מנהיגותית! המחסור במנהיגים ההולך וגובר הוטמע כבר על-ידי רבים. השאלה החדשה היא האם נעשה משהו על בסיס ההטמעה?נראה שלא נעשה דבר.
לימדו אותנו מזמן שלא זורקים נעליים שאינן מתאימות לפני שנמצאו הנעליים האלטרנטיביות. אחרת ניוותר יחפים. אבל קבוצת המפגינים עושה בדיוק את זה: התפטרו! הם צועקים בקול ניחר. שמעתי אפילו מנציגי אחת הקבוצות כי בעיקרון (אני אוהב את המילה הזו), כל אלטרנטיבה עדיפה על השלטון הקיים. אינני מסכים עם אמירה זו. תתפלאו כמה אלטרנטיבות גרועות יותר יכולות להגיע אלינו, לעומת המצב הקיים. לכישלונות - אין תחתית.
נעבור כעת לפתרונות המסתמנים, לקבוצות המחאה מול אולמרט פרץ וחלוץ, שנאחזים אוטומטית בתפקידיהם, כמו רבים לפניהם, אני מציג רעיונות לחשיבה.
אם המטרה היא להחליף את ההנהגה הקיימת במהירות, והרקע לבעיה היא תחושה של היעדר מנהיגות בקרב השלטון הקיים (קואליציה ואופוזיציה), וחוסר אמון גובר כלפיו, אזי על הצד המעשי של המחאה לחשוב על הצעדים הבאים:
הרעיון הראשון, עוסק בצד הפומבי והערכי - ליצור מסה קריטית של אנשי שם נחשבים בציבור (דתי, חילוני, מסורתי) שקוראים בקול אחיד לשלושה לסיים את תפקידם. האם מצאתם כאלה? אם כן, שלבו אותם במחאה והציבו לפניהם מצלמה.
הרעיון השני, עוסק בצד הפוליטי - לזהות מי הם חברי הכנסת שמהווים "אנשי מפתח" בהצבעת אי אמון בכנסת, ולשכנע את האבות הרוחניים שלהם להשפיע עליהם לקרוא באותה קריאה לשלישייה. למשל, במפלגת שס, הגורם הקובע ליד אוזנו של הרב הוא בנו או ראש הסיעה, אלי ישי. אם הם חשים בטוח בכיסאם בבחירות הבאות, הם יתחילו לאיים לעזוב את הממשלה אם שר הביטחון לא יוחלף. צריך להתחיל במישהו ברור אז הבה נתחיל בו.
במפלגת הגמלאים, לא ייאותו ללכת לבחירות. להערכתי, הם לא מאמינים שבבחירות הבאות הם יקבלו את מספר חברי הכנסת הנוכחי. לכןזהו ביטול זמן לפנות אליהם. מפלגת קדימה זרועה באנשים שרוצים לעלות לשלטון במהלך הבא: שטרית, מופז. הם מחפשים נושא להתאגד סביבו. עליכם למצוא אישים כאלה ולשכנע אותם להתגייס למטרה משותפת. זה מסוכן עבורם, אבל אפשרי.
הרעיון השלישי, עוסק בזיהוי האלטרנטיבה לשלטון - נדרשת הצעה מפורטת של אלטרנטיבה שמוכנה לשרת. לא די להציע שמות. צריך לקבל ממועמדי האלטרנטיבה הצהרה פומבית שהם מזהים את תקופת המשבר ומוכנים לעמוד לרשות הציבור כדי לתקן את הפגמים המהותיים שנתגלו במערכת השלטון, בשילוב עם רכיבים קיימים וחסרי חשד במפלגות הקיימות. זה יכול להיראות כמו טיהור אורוות בזרם עצום של מים זכים.
אצל הציבור צריכה להיווצר תחושה שאנו במשבר מנהיגות, במשבר אמון חריף ומתמשך ברשויות המערכת, בחוסר מובהק של אחריות אמיתית, של מומחיות ושל מקצועיות. התחושה תישען על דבריהם של אנשים מקובלים ואמינים. המסקנה שהם ישדרו שנדרש בדחיפות שינוי מוגדר ונראה לעין. כל המינוס והאשפה שהצטברה באורוות המסואבות יכול להוות מנוף מוחשי שיש להשתמש בו כדי לתקן את המצב.
להערכתי, נציגי תנועות המחאה אינם מגובשים סביב תוכנית פעולה. יש להם סיסמא והם מאמינים שאם יצעקו אותה בקול ניחר במשך חודשיים, יעתרו להם. אוי, איזו תמימות קדושה! בחשיבתם זו הם די דומים לממסד שאותו הם מבקרים.