אולמרט - עבריין או פראייר

ההתגייסות של דנקנר, עורך מעריב, הינה מושחתת. תרתי משמע. דנקנר ורעייתו מנהלים מערכת אישית קרובה וחמה מאוד עם אהוד ועליזה אולמרט. מערכת יחסים זו כוללת במשך שנים וגם בימים אלה ביקורים בבתים, אירוח הדדי, השתתפות באירועים וגם עזרה הדדית. זו כמובן זכותם. אלא שעכשיו מנצל דנקנר לרעה את תפקידו, מפרסם עוד ועוד שקרים, ובכך מזנה ופוגע באמינות העיתון [דנקנר סבור, אולי, כי הוא חסין ממיצוי הדין הפלילי או האזרחי, גם עימו, אך הוא טועה, י.י.]. נזכור נא, כי בתקופה שדנקנר עורך את מעריב פחתה מאוד תפוצת העיתון. ולא בכדי. כתיבתו המגמתית והכוזבת לא יביאו, מן הסתם, קוראים נוספים, למעט, אולי כמה סוחרי נדל"ן החביבים על דנקנר-אולמרט. אם עפר נמרודי, בעל השליטה במעריב, לא יידע לרסן את דנקנר, הוא עלול להישאר, בסופו של דבר, עם הרבה מניות בלי ערך. כדאי אולי להזכיר נשכחות, באשר לדנקנר. דבר זה נחוץ עתה כדי ללמוד על האיש: אנוכי, נהנתן, שקרן, איש מדנים ובעל מוסר מפוקפק. דוגמא אחת: זוכרים את ספרו על הסופר דן בן אמוץ? דנקנר, גיבור שכמותו, היה מבאי ביתו של בן אמוץ. הוא הסתופף שם עם אנשי בוהמה והיה לחלק מהם. רק לאחר מותו של בן אמוץ, "נזכר" דנקנר להוציא ספר ולחשוף את "תחביבו" של הסופר שהיה נערץ: קיום יחסי מין עם קטינות, בהן נערות צעירות, שהובאו למיטתו על-ידי נשים אחרות גם לעת זיקנתו. דנקנר אף פרסם בספרו מפיו, כביכול, של בן אמוץ, כי זה האחרון אמר לו שהוא, בן אמוץ, קיים יחסי מין עם אימו-יולדתו. כשהיה בן אמוץ בחיים, שמר דנקנר, שהיה אחד מידידיו הקרובים ביותר, על הכללים של הקומונה. בדיוק כמנהג עבריינים בעולם התחתון. וכך הוא נוהג עכשיו, למרבה הצער, כשהוא מנסה לטשטש את מעשיו הפליליים לכאורה של אולמרט. אבל לא לעולם חוסן. ניסיון העבר מלמד, כי דנקנר יהיה הראשון לדרוך על אולמרט, לאחר שזה ייפול מגדולתו. ויום זה הרי יגיע. דנקנר הרי ידוע בבגידותיו בחבריו הקרובים ביותר. גיבור קטן כבר אמרנו?.

ההתנהגות החמורה של התקשורת

התנהלות התקשורת בפרשת כרמיה-אולמרט עוד תילמד, להערכתי, בבתי ספר לתקשורת. סטודנטים צעירים יצטרכו לשנן כיצד ניסו דנקנר ודומיו לפגוע אישית בעיתונאי חושף הפרשה (אנוכי); כיצד ניסו לטשטש את העובדות; כיצד הונו את ציבור הקוראים ופגעו לא רק בהליכי חקירה ומשפט, אלא בדמוקרטיה השבירה בישראל; ומדוע מצאו עצמם המו"לים הגדולים אנוסים לשרת את אולמרט. בינתיים, ועד הפרסום המלא של ממצאי מבקר המדינה, וכדי לא להותיר את הזירה לכזבנים גם אם מי מהם משמש עורך העיתון השני בתפוצתו במדינה - אסתפק ברשימה זו בהעמדת הדברים במקומם, בפרשת כרמיה. בכל הכבוד, אמנע כאן מגילוי פרטים מוכמנים - ואלה לא חסרים - כדי לא לאפשר לאולמרט, לשותפיו וגם לכתבלביו, בהם דנקנר, לנסות ולשבש מהלכי חקירה ומשפט, כפי שכבר החלו לעשות. כשיפורסמו הממצאים על-ידי המבקר, יידרשו לא מעט עיתונאים ליתן הסברים.

נחום ברנע הוא אחד העיתונאים הבכירים בידיעות אחרונות. לכן מאכזב מאוד לגלות, כי גם הוא - שאומנם כתב את שכתב כדי לסייע לאולמרט ידידו - לא נזהר מפרסום שטויות, בלי בדיקה ובלי הצלבה. בכך פגע ברנע, בראש וראשונה, בקוראי ידיעות אחרונות ובמוניטין שלו עצמו. נתמקד להלן בחלק קטנטן מרשימתו: ברנע מצטט את מסטיי שסיפר על ארבעה לקוחות קודמים, כביכול, שאחד מהם אף דחה, לטענתו, הצעה לרכוש את אותה דירה ב- 1.1 מיליון דולר. בעניין אולמרט צוטט מסטיי: "אולמרט הסכים לשלם תמורת דירה של 260 מ"ר, 1.2 מיליון דולר - בערך 4,500 דולר למטר" [החשבון המדוייק לפי מסטיי הוא 4,615 דולר למ"ר, י.י.]. כתבתי שברנע כתב שטויות ואת זה קל מאוד להוכיח. שכן, לו ברנע היה עושה בדיקה פשוטה, כפי שהוא מחוייב לבצע, הוא היה נמנע מהטעיית קוראי ידיעות. נבהיר זאת להלן: על-פי "הסכם הרכישה" מיום 12.10.04 אותו חשפנו כאן, רוכש אולמרט דירת גן בשטח של 260 מ"ר, הכוללת בנוסף את החלקים הבאים: "... ושטח מרתף של כ- 50 מ"ר... אליה תוצמד חצר בשטח של כ- 140 מ"ר... ושתי חניות בשטח של כ- 15 מ"ר" [כל אחת, י.י.]. הינה כי כן: אפילו לפי דבריו של מסטיי עצמו, אולמרט קיבל במתנה: מרתף בשטח 50 מ"ר, חצר פרטית בשטח 140 מ"ר ושתי חניות בשטח של 15 מ"ר כל אחת. האין לכך ערך כלכלי/כספי? לו היה עושה ברנע חשבון פשוט, הוא היה מגיע לתוצאה הנכונה: אם מגלמים בחשבון את כל החלקים בנכס שמקבל אולמרט מכוח החוזה - כל חלק כפי שוויו - הוא היה מגיע למסקנה שאולמרט שילם רק 3,300 דולר למ"ר. ועוד: ברנע, ברשימתו, מגחך את עצמו. בחלק המיחצן את אלומות הוא כותב: "אלומות קמה ב- 2001, בשיא האינתיפאדה. בחמש השנים שעברו מאז, מחירי הבתים בשכונות היוקרה בירושלים הוכפלו, מ- 5,000 דולר למ"ר לעשרת אלפים. רוב הקונים הם אמריקנים חובשי כיפות". הינה כי כן: גם ברנע קובע שהמחיר המינימלי בתוך אותה תקופה היה 5,000 דולר למ"ר. אז מדוע מכרה אלומות לאולמרט במחיר 3,300 דולר למ"ר? ולחילופין – מדוע מכרה לפי 4,615 דולר למ"ר ובנוסף נתנה לו גם מתנות: מרתף גדול, חצר פרטית גדולה ושתי חניות? ככה עושים, ברנע? ומדוע אתה לא מתקשר כדי לבדוק לפני שאתה כותב? התשובות ברורות (הערה: המבחן של ברנע הוא האם יתקן בטורו הבא את השגיאות..., י.י.).

אלומות ואולמרט - המנסים להרחיק מהם את החשדות, מנסים "למכור" גירסה חדשה, כאמור. נניח עכשיו לשאלה האם אכן הוגשה הצעה לאותו משקיע אלמוני, או האם מדובר בניסיון חצוף וחמור (נוסף) לשבש הליכי חקירה ומשפט. נתמקד כאן בניתוח הפרטים, המלמד כי בין תנאי ההצעה לבין תנאי המכירה אין כמעט ולא כלום. נפרט זאת להלן:

• ביטחונות:

- משקיע - גיל מסטיי אמר בראיונות לתקשורת, כי אותו גורם פרטי דחה את ההצעה, מאחר שהוא - מסטיי, באמצעות אלומות, לא יכול היה להעמיד לרשותו ערבויות בנקאיות או "ביטחונות קשיחים מאוד", כדבריו; - אולמרט - לעומת זאת, הציע מסטיי לאולמרט וגם נתן ביטחונות קשיחים ביותר, ומצטברים, כלשון החוזה. ואלה הם: הערת אזהרה על שני נכסים במבנה, שנרכשו בכ- 1.5 מיליון דולר (דירת גנני אותה רכשה אלומות ב- 1.1 מיליון דולר, ודירת נחום בן-צבי אותה רכשה ב- 0.387 מיליון דולר), "ערבות אישית בלתי מותנית", וכן התחייבות למשכן לטובת אולמרט נכס באותו שווי ערב פירוק הנכס בכרמיה והרכבתו מחדש (הדבר נועד להבטיח שבעת הבנייה יהיו בידי אולמרט כערבות נכסים קשיחים).

• בעלות:

- משקיע - בעת ההצעה למשקיע, לא היתה אלומות הבעלים של המבנה ואף לא של חלק ממנו. באותו שלב לא היה ידוע כלל וכלל האם תצליח אלומות לרכוש ולו חלק מהמבנה; - אולמרט - בעת המכירה לאולמרט (אוקטובר 2004) כבר הספיקה אלומות לרכוש ולהחזיק בזכויות של שלוש יחידות מהמבנה (מתוך חמש) בשטח כולל של 262.8 מ"ר (77.4% מתוך השטח הכולל שהינו 339.3 מ"ר), ואף התקיים מו"מ רציף ומבטיח עם בעלי שני החלקים הנותרים.

• מחירים:

- משקיע - לפי אלומות, באפריל 2004 הוצעה הדירה למשקיע תמורת 1.1 מיליון דולר. באותה עת החלה עליית המחירים הגדולה של דירות/בתי יוקרה בירושלים; - אולמרט - הדירה נמכרה בפועל לאולמרט בהסכם שנחתם באוקטובר 2004, אחרי שישה חודשים של עליית מחירים חדה ביותר בירושלים [אולמרט עצמו אמר זאת, כשניסה להצדיק את הסכום שקיבל - 2.7 מיליון דולר, בגין הדירה בכ"ט בנובמבר שמכר לאיל ההון דניאל אברמס. אולמרט הסביר שבעצם יצא פראייר ואם היה ממשיך להחזיקה עד סוף אותה שנה היה יכול למוכרה ב- 4 מיליון דולר...]. המחיר ששילם אולמרט הוא 1.2 מיליון דולר בלבד, נמוך במאות אלפי דולרים מהמחיר הריאלי אותה עת באותו אזור.

• תוכניות בנייה:

- משקיע - בעת ההצעה למשקיע לא היו בידי אלומות תוכניות בנייה, המבנה לא היה כאמור בבעלותה, ועל-כן היתה זו, במקרה הטוב, הצעה וירטואלית; - אולמרט - בעת המכירה לאולמרט היו תוכניות בנייה ואלה הוצמדו לחוזה כנספח. יתירה מכך: בעת החתימה כבר אישרה הנהלת עיריית ירושלים את תוכניות הבניה, בלחצם של אולמרט וסייעניו, וכבר סוכם אפילו איזה חלק מהמגרש "המוכרת תעביר להחזקת עיריית ירושלים ו/או לבעלותה ו/או לחכירתה חלק משטח המגרש לצורכי פיתוח, כביש, מדרכה, חניה...".

• מידע פנים:

- משקיע - בעת ההצעה לא היו הסכמות מאחורי הקלעים; - אולמרט - בעת חתימת הסכם המכירה לאולמרט כבר היו בידי אולמרט-אלומות מידע ומסמכים בהם נתנה הנהלת עיריית ירושלים את הסכמתה להקמת הפרויקט, כולל, כמובן, פירוק והרכבת הבית למרות שחלה עליו חובת שימור. ההסכמות הללו, כמו גם אחרות, הושגו עבור אלומות, שלא כדין, לפי בקשתם וסיועם של אולמרט, מקורבו האישי - מהנדס העיר אורי שטרית, וכמה גורמים נוספים שאת זהותם לא נחשוף עתה.

• שווי ריאלי:

- משקיע - מכיוון שמדובר בהצעה וירטואלית, לכל היותר, אין משמעות למחיר שננקב כביכול באפריל 2004 (1.1 מיליון דולר); - אולמרט - בעת מכירת הדירה לאולמרט ב- 1.2 מיליון דולר, עמד שווי הדירה על 1.8 מיליון דולר לפחות. טובת ההנאה שקיבל אולמרט, אחרי ניכוי הנחות לגיטימיות, הינה לפחות 320 אלף דולר. תמורת זאת, כאמור לעיל, הוא ואנשיו סייעו בהשגת האישורים להקמת הפרויקט.

• אישורים:

- משקיע - בעת ההצעה, לא היה בידי אלומות מאומה - לא אישורים ולא היתרים מכל סוג; - אולמרט - ערב החתימה על חוזה המכירה השיגו אלומות/אולמרט אישורים עקרוניים להקמת הפרויקט. רק לאחר מכן נחתם החוזה הסופי, הכולל, כמובן, ביטחונות לרוב לזכות אולמרט. הינה כי כן: בניגוד לטענתו, אולמרט לא נטל כמעט סיכונים.

טוענים אולמרט וגיל מסטיי, כי ההיתרים/האישורים לא ניתנו עד-כה, כי דווקא עימם מחמירים וכי ולמעשה הפרויקט תקוע. וזה שקר גס, שכן מעבר לאישורים המוקדמים בכתב ובעל-פה - שניתנו ערב החתימה על ההסכם - ומעבר למידע הפנימי וההבטחות שניתנו, באמצעות הקשרים המושחתים שלהם הצליחו אולמרט ואנשיו להשיג זאת:

• ועדת השימור קיימה שני דיונים בבקשה ובתוכניות הבנייה בתאריכים 25.07.05 ו- 29.08.05. דובר עיריית ירושלים אישר: "בישיבה השנייה, לאחר חוות דעת הנדסית, אישרה הוועדה את האפשרות פירוק הבניין והרכבתו מחדש".

• דובר העיריה מסר עוד, כי בנובמבר 2005 פורסמה החלטת ועדת השימור, התקבלו עשר (10) התנגדויות, "כל המתנגדים הוזמנו לדיון הוועדה שהתקיים בתאריך 02.01.06 והוועדה [הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, י.י.] החליטה לאשר את הבקשה בתנאים שונים בעקבות ההתנגדויות.

• ועדת הערר לתכנון ולבנייה מחוז ירושלים דחתה ביום 09.05.06 ארבעה (4) עררים שהוגשו. גם ועדה זו פעלה באופן מופקר לטובת אולמרט.

הינה כי כן, האישורים ניתנו בוועדות המוסמכות. למרות זאת, טוענים אולמרט וגיל מסטיי, שוב ושוב, גם בראיונות בשידור חי, שההיתרים טרם ניתנו, ובכך הם מטעים את הציבור. שהרי: הוועדות אישרו שוב ושוב את הפרויקט, כאמור, אומנם שלא כדין - לטובת אולמרט ואנשיו, וגם ערר שהוגש, נדחה. המניעות שהיתה קודם לכן, הוסרה. ובכל זאת? מדוע הם נוהגים כך? התשובה לכך: אולמרט ומסטיי מנצלים לרעה את חוסר ההבנה של הציבור הרחב ושל כלי התקשורת בפרוצדורות המחוייבות. על-פי תקנות התכנון והבניה (היתר ותנאיו), התשל"ג-1973, היתר סופי יינתן מייד כשמבקש הבקשה ימלא אחר התנאים שנקבעו בוועדות המקצועיות (במקרה זה: ועדת שימור, ועדת התכנון, ועדת ערר), ולאחר ששילם מס שבח, היטל פיתוח, אגרות וכו'. קבלת ההיתר הסופי תלויה, אפוא, אך ורק בחברת אלומות, היא-היא המבקשת. עכשיו צריך רק לבדוק מדוע נמנעים אלומות, ובעל השליטה בה, גיל מסטיי, מסיום ההליך ומהתחלת הבניה:

• סיבה אחת לכך: מסטיי מתקשה לעמוד בהתחייבויותיו, שכן בנק הפועלים, ממנו ביקשה אלומות מימון לבנייה, מעדיף להמתין עד סיום בדיקת מבקר המדינה כדי לדעת האם יש לו עסק עם עבריינים או סתם מניפולטורים;

• סיבה נוספת: מסטיי ושותפיו לעבירות יודעים היטב כי עם חשיפת מעשיהם המפוקפקים, קטן הסיכוי שיוכלו להשלים את זממם.

אולמרט ומסטיי מנסים להטעות את הציבור. העובדה הפשוטה היא: הוועדות בעיריית ירושלים כן אישרו את הפרויקט המושחת בלחצם של אולמרט וסייעניו. להלן שתיים מההחלטות המוצגות באתר האינטרנט של עיריית ירושלים (ציטוט):

1) החלטת ועדת ערר בתאריך: 09.05.2006

לעניין בניין זה, אנו סבורים כפי שכתבנו לעיל, כי החלטת המשיבה מס' 1 ניתנה במסגרת שיקול הדעת שלה ובהתאם לסמכויותיה, וכי אין הבקשה מגלה כי מדובר בסטייה ניכרת. אנו סבורים כי גובה הבניין כפי שאישרה המשיבה מס' 1 הינו סביר, ואנו מקבלים את עמדתה בעניין, ואולם אנו מבהירים כי הגובה של הבניין יהיה בהתאם להוראות תוכנית 2154, בסעיף 11 (4). כמו כן אנו מתנים את ההיתר לבניית המדרגות החיצוניות, בכך שיפורקו תוך 4 שנים מהיום, אלא אם תינתן החלטה אחרת בפני רשות מוסכמת. באשר למבנה שמוזז בצד הדרום מזרחי, אנו סבורים כי ניתן לבנות אותו בהתאם להיתר שנתנה המשיבה מס' 1. שכן על השטח הזה מסומן קו מקווקו המאפשר תוספת בנייה בהתאם לנספח הבינוי של תוכנית 2154. היזם אשר בנה את הבית ברחוב סמץ 3, בנה את הבניין לאחר מתן תוקף לתוכנית 2154, והיה עליו לקחת בחשבון בעת תכנון הבית ובנייתו, שניתן יהיה לבנות בקו אפס בצד הדרום-מזרחי של הבניין נשוא ערר זה, ואין בכך משום הפתעה לדיירי הבניין ברחוב סמץ 3. יחד עם זאת, התלבטנו לא מעט בשאלה הזזת המבנה לכיוון הדיירים המתגוררים בבניין ברחוב סמץ 3, ואנו סבורים כי מתן ההיתר למרפסת כפי שניתן על גג המבנה מהווה מפגע באותם הדיירים הגרים ברחוב סמץ 3. לפיכך, אנו מתנים את הוצאת היתר הבנייה בכך כי המרפסת תהיה בעומק מקסימלי של 2.5 מ', ויתרת השטח מהמעקה ועד לקצה התוספת ישמש כערוגה לצורך גידול צמחייה. המעקה אשר אישרה המשיבה מס' 1 יבוטל, תחתיו אנו מורים על בניית מעקה בגובה של 1.20 מ' באלמנטים של ברזל כמפורט בחוות דעתו של האדריכל גורדון ובמרחק של 2.5 מ' מהקיר החיצוני. ובכפוף לאמור לעיל החלטנו לדחות את העררים, ולקבל באופן חלקי את ערר 66ײ06 הכל כמפורט לעיל.

2) דיון בוועדת המשנה בתאריך: 02.01.2006

החלטה: לאשר את הבקשה בתנאים: לפירוק והרכבה של מבנה טמפרלי קיים תוך הגבהת מפלס רצפת קומת הקרקע בכ- 1.44 מ'. יש לבטל את הגבהת שיא ג הרעפים בכ- 0.8 מ'. מעקה המרפסת ישולב ויוגבה לגובה 1.8 מ' בהתאם לאופי הבנין וסביבתו. מדובר במבנה טמפרלי קיים, שבשל מצבו הרעוע (בעיות קונסטרוקציה ורטיבות) ועדת השימור קיבלה את חוו"ד המהנדס ושוכנעה שאי חיזוקו של הבניין עלול לגרום להתפוררות של המבנה שבסופו לא ניתן יהיה לשקמו כדי שיהיה ראוי למגורים, ובדרך של פירוקו והרכבתו מחדש ניתן יהיה לשמר את המבנה לאורך זמן, ובנאמנות מלאה למבנה המקורי. ביצוע פירוק והרכבה יעשה בתנאים מחייבים שנדרשו ע"י מנהלת האגף לתכנון (ראה תנאים למתן ההיתר). הוועדה מאשרת את הגבהת המפלס בקומת המתרף בכ- 1.44 מ' שהרי לא מדובר בהגבהת הבניין לתוספת קומה נוספת אלא בהגבהת רצפת המפלס ע"מ שהדירה בקומת הקרקע לא תהיה קבורה יותר ותהיה במפלס אחד עם החצר שסביבה. הוועדה דוחה את הבקשה להגבהת גג הרעפים בכ- 0.8 מ' תוך התייחסות והתחשבות באופיו המיוחד של הבניין מבלי לשנות את הפרופורציות החיצוניות של המבנה. באשר לטענה לגבי האגף החדש הגובל בקו אפס לחלקה שמדרום, זהו כוון הבניה שנקבע בתב"ע. לגבי מרפסת הגג ולטענה שתהווה מקום להשקפה לדירות המתנגדים. קובעת הוועדה כי יבנה מעקה גבוה בגובה 1.8 מ' שישולב בהתאם לאופי הבנין ושלא יאפשר צפיה לתוך דירותיהם. באשר להתנגדות שהתייחסו להסתרת אור אויר ושמש ולפגיעה בפרטיות עקב בניית האגף החדש. אגף זה הינו בגובה 2 קומות בלבד והותר ע"פ התב"ע. לגבי המדרגות הזמניות: היזמים נמצאים בהליכי משא-ומתן מתקדמים לרכישת המבנה הנוסף במגרש, ואז יתוכנן בו ח. מדרגות פנימי ושני המבנים יחוברו בגשרון וח. המדרגות הזמני ייהרס. לגבי פיר המעלית החיצונית. גם הוא ישולב באגף הנוסף שייבנה בחלקה. לעניין זכויות הבניה. זכויות הבניה המותרות ע"פ התב"ע הינן 869 מ"ר ובבקשה האמורה מבוקש בסך 671 מ"ר בהסתמך של 72% בנייה המותרים במקום. לגבי הטענה שהמבנה מיועד לשימור ואין לאשר פירוק והרכבה הוחלט, לאחר דיונים והתייעצויות עם אנשי מיקצוע וגורמים מיקצועיים נוספים שוכנעה הוועדה שהליך פירוק והרכבה יהיה ההליך הראוי לשימור המבנה הייחודי למשך זמן רב וכן גם להתאמתו למגורים בסטנדרטים הקיימים כיום ובנאמנות למקור. הוועדה מתחשבת בחששם של דיירי השכונה לעניין פירוק והרכבה של בניין בעל אופי טמפרלי ובעל ערך היסטורי, ולכן תורה ליזמים ותדרוש תנאים מחייבים ופרטים הנדסיים לפירוק והרכבה בכדי שהרכבתו תהיה נאמנה למקור. ראוי לציין את הצהרת היזמים ומחייבותם לשמור על אופי המבנה ללא כל סייג.