מעטות הן המלחמות אשר אוזכרו בצורה כה רחבה על-ידי אמצעי התקשורת בישראל, ומעטות הן המלחמות אשר ביחס אליהן נוצר רושם כה מוטעה ברחבי העולם, עבור הערבים, ויכולתם ליצור עולם של כאילו.
הסיפור של המלחמה מסתיים עם גמר השלבים הראשונים, אך כולם שוכחים או ממעיטים מאזכורו של ההמשך, למרות שהיה המשך בו כוחות צה"ל למרות נחיתותם בכוח, החזירו מלחמה שערה, ותוך גילויי גבורה עילאיים והקרבה אישית עברו להתקפה ובתוך שבועיים הגיעו לטווח ארטילריה מדמשק ולדרך בואך קהיר במצרים, עד שנעצרו ע"י מועצת הביטחון של האו"ם אשר מיהרה כהרגלה להצלת הערבים, אחרת אין לאיש ספק שדמשק וקהיר היו כיום מבין הערים הגדולות של ישראל.
אם נחזור משם כמה שנים מעטות אחורה למלחמת ששת הימים, שכולנו אוהבים להתגאות ובצדק בניצחוננו המוחץ, הרי השמחה והגאווה של הציבור בישראל מהניצחון גרמה לו להתעלם מנקודות תורפה רבות שנתגלו בצה"ל במהלך המלחמה, ובפרט מן העובדה שהערכות המודיעין הישראלי לגבי כוונות הערבים ערב המלחמה התבדו, וגם הפעם התגלו ליקויים רבים בתוך צה"ל כשם שנתגלו במלחמת "קדש", וכאמור בתוך צהלת הניצחון מעטים שנתנו את דעתם על כך שישראל הופתעה כליל מן ההתפתחויות במחנה הערבי, שעמלו כל הזמן על ההכנות למתקפת פתע נגד ישראל.
ובתוך כך היה צורך לשכנע את הכוחות המזוינים הערבים כי אין ברירה אלא במלחמה, ובמערך ההסברה שולב מרכיב דתי חזק שהוטמנה בתוכו נימה אנטי שמית ברורה, כפי שעולה מדברים שבאו בחוברת הדרכה לחייל במצרים שתוכנה: "האנושות לא ידעה מעודה ולא תדע לעולם אויב כה ברוטאלי כמו היהודים, הם מסוגלים רק להזיק, לרקום מזימות, להציב מכשולים בדרך הצדק ולחולל מהומות. מרחם אמם יצאו עם אופי מושחת, והם מנחילים אותו לצאצאיהם מדור לדור, הם נפוצו בעולם כדי להרעיל את המין האנושי, הם טפלו על ישו עלילה כדי להרגו".
ההצעה שהתקבלה היתה לפתוח במלחמה ביום ה- 6 לאוקטובר שהוא העשירי ברמדאן. היום בו החל מוחמד בשנת 623 בהכנות לקרב באדר, שבעקבותיו נכנס עשרה ימים אחר כך כניסת ניצחון ל"מכה" והחלה התפשטות האיסלאם. ובעצם כ- 95% מהגנרלים המצריים ידעו על המלחמה באותו 6 לאוקטובר 73, כי כולם ידעו שזה תרגיל אימון ורק ברגע האמת נתגלתה בפניהם העובדה שהתרגיל הוא בעצם מלחמת אמת.
שלושים ושלוש שנים אחרי ממשיכים בישראל להכות על חטא ולבקר את מנהיגי ישראל באותה מלחמה, שבעצם ניצחנו בה ניצחון גיבורים, רק שהדבר התאפשר רק בסיבוב השני. רבים בעולם חושבים שהפסדנו במלחמה זו, במצרים, סוריה והעולם הערבי חוגגים ברוב פאר את ניצחון אוקטובר, ובישראל ישנה נימה של תחושת הפסד כאשר בכל ערב כיפור כפי שבערב כיפור זה הדיונים שמתנהלים הם על איך הופתענו, איך נכשלנו בהערכות וממעיטים את חשיפתם של גיבורי אותה מלחמה. ולרוב סיפורי הגיבורים נעלמים בין שורות סיפורי המחדלים.
בעיני זה בלתי הוגן לזקוף לחובת האשמים רק את חלקם באשם מבלי לזכותם בחלקם בניצחונו הבלתי יאומן של צה"ל על כוחות האויב, שהושג בתנאים בלתי אפשריים תוך הקרבה וחירוף נפש של חיילים אצילים שעמדו בחזה חשוף מול אויב אכזר צמא דם שביקש להרוג מתוך צימאון ורוע אנושי.
חיילים, קצינים ומפקדים שסירבו לסגת לפני שיחזירו את כבוד ישראל שחולל בערב יום כיפור ובמשך מספר ימים לאחר מכן, קרי הסיבוב הראשון של המלחמה. וכאשר התאוששנו מהלם ההפתעה הראשונית, הלמנו באויבנו ביד קשה עד זוב דם עד שברחו עם הזנב בין הרגליים אל מעבר לקווים מהם התחילה אותה המלחמה.
ההרגל הישראלי לחזור ולשוב על אותם דברים בתבניות שונות, שנה אחר שנה ובמשך שלושים ושלוש שנה עלול להשכיח את ניצחונם של גיבורי אותה מלחמה, ואולי בגלל אופיו של יום הכיפורים בו רבבות ישראל מבקשים סליחות, וצמים במטרה לכפר על עוולות העבר התמזג הכישלון בקרב עם רוח היום הזה ונשכח הניצחון במלחמה.
מכאן שאני רואה צורך ואף חובה לבוא החל מערב כיפור זה לאותם חיילים שלחמו בגבורה ובעוז במלחמה ההיא, לבקש את סליחתם ומחילתם על שבמשך כל השנים לא ציינו כראוי את ניצחונם, שכל מומחה שעבר מלחמות קשות ברחבי העולם יכול להעיד שהיה נס במלחמה הזו, ומבלי אותם חיילים עם מוטיבציה ואידיאולוגיה ציונית טהורה לא היה סיכוי לשום צבא לנצח את המלחמה הזו. ממקומי אני מבקש את סליחתם ומבקש מכל בית ישראל לנהוג כך, ואולי נתחיל במוצאי יום כיפור לחגוג את ניצחוננו על אויבי ישראל גם במלחמה הזו.
גמר חתימה טובה וצום קל לכל בית ישראל.
