מראה של החברה?

לא, לא היה משהו טוב יותר לצפייה בליל יום רביעי. זיפזפתי אך לא מצאתי. ערוץ 10 הציע באותו ערב פרק שני בסדרה הדוקומנטרית-ריאליטי בהנחיית אורנה דץ (מהצמד אורנה ומשה), הקרויה "המראה". למי שטרם נחשף לחוויה, מדובר בתוכנית חדשה בה מדי שבוע הצופה נחשף לבחורה אחרת, אשר החליטה להתרחק ממשפחתה ומעיסוקיה היומיומיים לתקופה בת חודשיים, ובמהלך התקופה הזו, אותה בחורה עוברת סדרת "טיפולים" המתיימרים לשפר את המראה החיצוני שלה. עד כה מדובר למעשה בסוג של תוכנית חביבה, כמו רבות אחרות, המנסה לסייע לנשים שאינן שלמות עם המראה החיצוני שלהן, לשפר את ביטחונן העצמי. אם מחפשים תוכנית דומה בזיכרון התקשורתי שלנו כצופים, התוכנית דומה ביעודה לתוכנית "המהפך", אף היא בהנחיית אורנה דץ. הבעיה מתחילה, כשהצופה אט אט מבין שבמטרה "לשפר" את המראה החיצוני, לא ספר או יועצת-יופי הם אלה שעובדים שעות נוספות לצורך עמידה במשימה, אלא שגיבורת הפרק הופכת לחומר גלם בידיהם של מנתחים פלסטיים שלא מפחדים להציע ניתוחים בכל חלקי גופה של האישה. (תחילה, במקום לכתוב את המילה "אישה" חשבתי לכתוב "קרבן", אולם הנשים הללו נרשמו על-דעת עצמן וביקשו ליטול חלק בתוכנית, כך שיש להניח שהן עשו זאת מבחירה חופשית. האמנם?). המשתתפת בפרק השני של התוכנית היתה אישה בשנות השלושים לחייה, שהחליטה להיפרד מבעלה והילדים במשך שמונה שבועות. במהלך השבועות הללו, עברה המתמודדת את הניתוחים הבאים: שאיבת שומן, הקטנת חזה, הרמת חזה והסרת משקפיים בלייזר. כמובן, היתה גם אצל הספר והקוסמטיקאית. כל זאת, יחד עם סדנאות לשיפור הביטחון העצמי וליווי צמוד של מומחים בתחום הרפואה בכלל, וברפואה הפלסטית בפרט. התוכנית משודרת אחרי 23:00 בלילה, והמצלמות לא נמנעות מלהראות לצופים את חלקי גופה ה"טעונים שיפור" של גיבורת הפרק. התיעוד אינו חוסך מהצופה, ומראה את המתמודדת בוכה כשהמנתח הפלסטי אומר לה כי יש לדחות את ניתוח שאיבת השומן בשל היותה סובלת מאנמיה. בשלב זה, המתמודדת פורצת בבכי מר, כי "חיכיתי לזה כל חיי", ורצתה לקבל מנות דם רק כדי לא לדחות את הניתוח במספר ימים. האמנם אותה בחורה הגיעה לתוכנית מבחירתה החופשית? מה תפקידה של החברה הישראלית בסיפור הזה? מה גורם לבן אדם לעזוב הכל, לסכן את חייו, ולעבור ניתוחים רבים כל כך בפרק זמן כה קצר? היכן ניתן להציב את הגבולות בין הרצון להיראות יפה לבין הלחץ החברתי לכך? הצילומים מראים יותר סצנות מחדר הניתוח מסדרת הטלוויזיה המצליחה "ER". שיהיה ברור, אינני מתנגד לשיפור המראה חיצוני או לניתוחים פלסטיים. כל אחד רשאי לנסות ולהיות שלם עם עצמו. אולם לעשות זאת מול המצלמות? לסכן את החיים נוכח הצלמים ונוכח כל בית ישראל? במהלך הצפייה חשבתי על כל הבתים בהם יש לילדים ולבני הנוער מקלט טלוויזיה בחדר. להורים כמובן, אין שליטה מלאה על התוכניות בהן הילדים בוחרים לצפות בדלתיים סגורות ב- 23:00 בלילה (מה גם שבלא מעט מקרים יושבת כל המשפחה בסלון וצופה יחד בתוכנית). הצפייה בתוכנית גורמת לצופה להבין, כי אין גבולות למה שניתן לעשות כדי לשפר את המראה החיצוני, כי הרי גם אותם אנשים הנחשבים בעיני החברה ל"יפים" אינם מרוצים מעצמם. במילים אחרות, אם שחקנית בהוליווד היתה חייבת לעבור מספר ניתוחים כדי להיראות יפה באמת, מה נשאר לדנה מדימונה או לשולה ממטולה? הן הרי בטח צריכות מספר כפול של ניתוחים והתערבויות חיצוניות כדי להישאר ברמה ראויה בעיני החברה. אותו "מיתוס היופי" המערבי, הוא גם גורם למחלות ולתסביכים לא מעטים, בעיקר בקרב הנשים. אני מאמין כי יש לנו חופש בחירה, ועל כן, אני תומך בזכות הציבור לדעת ולהיחשף לתכנים. לכל התכנים. צרכן התקשורת מספיק חכם כדי להבין מה מנסים "למכור לו" כשהוא יושב מול המסך. כל הכוח נמצא באצבע של הצופה, אותה אצבע שלוחצת על הכפתור ומעבירה לערוץ אחר. אולם יש גבול לטעם הטוב. גם התוכנית "לרדת בגדול" ששודרה אף היא בערוץ 10 לא היתה גולת הכותרת של ההשקעה במחשבות הפיתוח, אבל המטרה לא הצדיקה את "כל" האמצעים כולם. שם דובר על דיאטות, לא על חדרי ניתוח (אגב, בשביל מה להתאמץ ולאכול חסה, כשניתוח יכול לעשות את כל העבודה במאמץ מצומצם הרבה יותר...). מן הראוי, כי תוכנית כמו "המראה" תשודר בין השעות 03:00 ל-04:00 לפנות בוקר, כשברוב המקרים הילדים ישנים. מן הראוי כי החברה הישראלית (והמערבית בכלל) תעמיד את עצמה מול המראה, ותנסה להבין מה "מיתוס היופי" גורם לאנשים להרגיש, ומה אותם אנשים מוכנים לעשות בעקבות ההרגשה הזו.