תאונת שרשרת

ההשפעות המעצבות את השיח הציבורי בארץ ובעולם ביחס לישראל, ואת התנהלות מנהיגינו משמאל ומימין נראים כמו תאונת שרשרת מחרידה שקורבנותיה העיקריים הם היהודים באשר הם. באחד משיריו כותב מאיר אריאל, כי 'בסוף כל משפט שאתה אומר בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה', ואכן איך שלא מסתכלים על זה, נוח לפתוח בהם את השרשרת. הקהילה הערבית באירופה ובארה"ב משתמשת בטכניקות הפצה, ברטוריקה ובדימויים נאציים בתעמולתה הארסית נגד ישראל ונגד העם היהודי. על-פי תורת המוסר לבית מוחמד, יהודי מתגונן או יהודי שיש בו שמץ חפץ קיום הוא יהודי רע. באירופה התפיסה ה'מוסרית' הזאת נופלת על אוזניים קשובות ונקלטת באהבה ובתמיכה. תמיכת האירופים בהשקפה האנטישמית הזאת נשענת על שני יסודות: היסוד הראשון הוא יסוד האנטישמיות המובנית בתכני התרבות ובתודעה הקולקטיבית של ציבורים אדירים על מנהיגיהם ומסגרותיהם הפוליטיות שם. היסוד השני הוא היסוד הפוסט לאומי המזין ומעמיק את השנאה לישראל כמדינת לאום. אירופה נמצאת כבר שנים ארוכות, למעשה מסוף מלחה"ע השנייה, בתהליך של הרס הזהויות הלאומיות הפרטיקולאריות מתוך מחשבה שבסוף ההרס הזה תוכל לקום מסגרת פוליטית משותפת ואירופה תתנהל כגוש מאוחד פוליטית וחברתית. כיום אנחנו עדים לשלב מוזר בתוך התהליך הזה בו מזהים אירופים רבים את הלאומיות באשר היא כצורה של גזענות, ומכאן הם מגיעים למשוואות הבאות: יהדות=לאומיות=גזענות, מלחמה ביהודים=מלחמה בגזענים, ג'נוסייד של העם היהודי=הגשמת ה'מוסר' החדש שאיננו שונה במאום מן ה'מוסר' ההיטלראי הישן במסקנותיו. האנטישמיות הופכת ממחלה חברתית לקונספט מוסרי ורצח עם מוצדק תוך שהוא מתעטף באצטלה רטורית שמאלנית, השונה בהרבה מן המעטפת הרטורית הגזענית של היטלר אך זהה לה לחלוטין במסקנותיה. ואולם לא עמים אנינים כצרפת וגרמניה ילכלכו ידיהם בהגשמת הפרקטיקות המזוויעות בהן הם תומכים. שנאת ישראל דהיום מסתתרת תחת מסווה רטורי פוליטקלי קורקטי וכשר למהדרין. כדי לנקות את המצפון משתמשים האירפים במונחים כמו 'ביקורת לגטימית', 'מאבק למען זכויות מיעוטים', 'מאבק בשארי הקולוניות המזרח תיכוניות', 'שיוויון' ושאר ירקות. הזרוע המעשית המוציאה לפועל את מסקנות ה'מוסר' האירופי ומבצעת הלכה למעשה ג'נוסייד בעם היהודי, היא זרוע הטרור הערבי, המזינה את אירופה באנטישמיות הזאולוגית שלה - כמו שהגדיר זאת ברל כצנלסון - ונתמכת על ידה בממון ובתורות 'מוסר' ופילוסופיה שלא באו אלא להכשיר את השרץ האנטישמי. מה שהתחיל בשרשרת ערבית אירופית נמשך ומחלחל לתוך החברה הישראלית. את תודעתם של רבים במחנה השמאל הישראלי ניתן לתאר במונחים של 'אדמה חרוכה'. די לראות את השמחה לאיד על הגירוש, את התמיכה המאסיבית שלהם במאוויי הרצח של הערבים, את הצדקת הטרור הערבי כמלחמת חופש לגיטימית גם כאשר 'האויב הציוני' הוא ילדה בת יומה מחברון או פעוטים במצר ובאדורה, וכיום את תמיכתם בהקמת מדינה נקייה מיהודים, כדי להבין מה רב המרחק בין העם היהודי השמאלני לעם היהודי הציוני ומה אפסי המרחק בין ז'אק שיראק לשמעון פרס. שכן וחבר קרוב שיודע את דעותי הפוליטיות טען באוזני כי 'לא מדובר בגירוש זו בסך-הכל קבוצת אנשים קיצונית שעוברת דירה עם פיצוי שמן, פיצוי שאני מממן מכיסי!'. ההשחתה המוסרית של השמאל הישראלי היא חוליה נוספת בשרשרת השחיתות הערבית אירופית. השמאל הישראלי רוקן את תודעתו מכל קשר עם יהדות כתוכן של תרבות וכמאפיין של זהות ויצר וואקום תודעתי וזהותי בקרב ציבורים רחבים. ה'ישראלים' הוגדרו ע"י פרס בראיון עיתונאי שנתן לאחר שהפסיד לנתניהו בבחירות, כמעין עם נבדל ושונה מן 'היהודים'. היהודים ניצחו ואנחנו הישראלים הפסדנו הוא אמר. התפיסה הזאת של פרס חוזרת אחורה עד לראשית הציונות ובייחוד להגות הזרמים בה אשר דרשו את מחיקת העבר היהודי על תכניו ההיסטוריים והתרבותיים כחלק מתהליך חיובי שבסופו יולד 'היהודי החדש', מה שכונה במונח 'שלילת הגולה'. ואולם ואקום תודעתי מתמלא מטבעו בתכנים חדשים, ואת התכנים האלה מספקת היום אירופה האנטישמית לשמאל הישראלי. השמאל הישראלי מייבא ארצה את ההשקפות האנטישמיות של אירופה הדקדנטית ומפיץ אותן בעיבורה של החברה הישראלית כקונספט מוסרי נעלה. האנטישמיות האירופית מסתתרת בארץ מאחורי פרצופיהם המטופחים של ראשי האינטלקטואלים ושל חברי הכנסת של השמאל הישראלי, וכשם שבאירופה היא מתלבשת ברטוריקה של 'שלום', 'זכויות אזרח', 'אנטי לאומיות' ו'ביקורת על ישראל איננה אנטישמיות', כך גם השמאל הישראלי איננו 'תומך בטרור' אלא רק 'מבין ללבו' של הטרוריסט המצוי, הוא מתנגד למדיניות גזענית כשאת הציונות הוא מזהה כגזענות, אבל תומך בהקמת מרחב אסלמי 'נקי מיהודים', הוא מתנגד לטרנספר אבל גירוש המוני של יהודים הוא 'מעבר דירה' ו'הזדמנות להתעשר' על חשבונו. ואולם איתרע מזלו של המחנה הציוני בישראל ולתאונת השרשרת הזאת נתווספה עוד חוליה. קוראים לה אריאל שרון. מאז מלחמת לבנון חיפש שרון הכשר מחודש אצל ראשי מחנה השמאל. הוא ראה את עצמו, כפי שהעיד לא פעם, כמפא"יניק, ולא יכול היה לקבל הכשר זה אלא על-ידי אימוץ מדיניות נותני הכשרות המוסרית בישראל תוך שבירת כל הכללים הדמוקרטיים. מדיניות זו מאפיינת גם את ממשיכי דרכו של שרון, אולמרט ופרס שמנסים בכל דרך לקבל לגיטימציה מציבור האליטות הקובע את הטון ואת הדרך בענייני מדיניות, כלכלה, טעם וריח וכו'. הנה כי כן, מה שהתחיל באנטישמיות מוסלמית טיפוסית, פעפע כארס אל תוך אירופה הדקדנטית, חזר ארצה ומילא את הוואקום התודעתי של השמאל הישראלי, והפיל חלל את ראשי המחנה הציוני בישראל.