כאשר הנשיא קצב פנה ליועץ המשפטי לממשלה והביא בפניו את הסיפור על א', שעבדה בלשכתו, והתרשם מהשיחה, שמדובר בניסיון סחיטה ישיר או אפילו מרומז, תוך הדגשת נושא היחסים האינטימיים, החנינות והפקדת כספים בחו"ל - הוא עשה את הצעד המתבקש וההגיוני.
הטוענים, שהנשיא הוא שעשה את המהלך הראשון, בפנייתו ליועץ מזוז והביא על עצמו את הפרשה האומללה הזו, שיכולה לסיים את הקריירה שלו בצורה לא מכובדת, מתעלמים מהעובדה שהנשיא היה כנראה במצוקה רבה, הרגיש לחוץ, ופחד מתוכן השיחה, שאם לא יעשה את הצעד הראשון, הסיפור יגיע דרך המתלוננת לתקשורת. מכאן ניתן להבין שהנשיא אכן התרשם שמדובר בסחיטה ואיומים, שהרי אחרת לא היה ממהר ליועץ בטענה שמוסד הנשיאות בסכנת סחיטה ואיומים, בטענות חמורות של "שוחד חנינות".
השאלה, אם לא היה פונה ליועץ, הפרשה היתה דועכת מעצמה והמתלוננת א' לא היתה פונה לתקשורת, היא היום תיאורטית גרידא. ומשהורה היועץ על חקירה משטרתית, החל מחול שדים של שמועות, רכילות, הדלפות, סיפורי "מקורבים", ליד סיפורים של "יודעי דבר", תגובות עורכי דין והערכות של מקורבים לחקירה.
מה שחסר בכל הקרקס התקשורתי סביב חקירת הנשיא, זה דיווח מפי "פקיד בכיר" במטוסו של הנשיא שעושה דרכו לאומן. לא אתפלא שנקבל דיווח ברוח אופטימית שאחרי ביקור בקברו של הצדיק, חטאיו של הנשיא ילבינו כשלג, והוא ייצא נקי מהפרשה.
פרשת הנשיא, בו מעורבות מתלוננות כמו א' 1, 2, 3, 4, מעוררת חשד שמדובר בקונספירציה של נשים באות א', שהרי גם המתלוננת נגד השר רמון, היא במקרה א'.
אבל אם נתעלם מהקטע ההומוריסטי, נראה לי, שהחוק נגד הטרדה מינית שבא על-רקע חיוני למנוע פגיעה בנשים עובדות, נשים חלשות מבחינה סוציו-אקונומית, חד-הוריות, שמנסות להתפרנס בכבוד ולשמור על המשרה והעבודה, למנוע התעמרות של בעלי שררה וכוח בכל המגזרים, החל מבתי חרושת, מפעלים, משרדים פרטיים ומשרדי ממשלה - נפגע קשה מהפרשיות האחרונות.
הבעיה מתחילה בעובדה שמתחילים לפרש את החוק בצורה רחבה מדי, גורפת, חד כיוונית, שתזיק לנשים שזקוקות להגנת החוק, ומאידך תגרום להכנסת שינויים ותיקונים בחוק, כדי למנוע סחיטה, איומים ותלונות שווא.
פרשת השר רמון היא דוגמא בולטת לניסיון להרחיב את פרשנות החוק מעבר למטרות שהוצבו עם חקיקתו. השר רמון לא כפה את עצמו על המתלוננת/חיילת, הוא לא הגיע למקום כדי להתנשק איתה או לתקוף אותה מינית או לבצע מעשה מגונה. החיילת א' ביקשה להצטלם עמו, פיזזה ונמרחה עליו תרתי משמע, מסרה לו פתק עם מספר הטלפון שלה והזמנה מפתה להצטרף לטיול לדרום אמריקה. הנשיקה המדוברת גם אם היא באה באקראי או כתוצאה מהמגע האינטימי לא היתה בדרגה של מעשה פלילי, גם אם החיילת לא התלהבה מהנשיקה על פיה. התמונות שצולמו לפני ואחרי או תוך, לא מצביעות על מצוקה, פחד או הלם מנשיקה. מקסימום יש כאן התנהגות שאינה מתאימה לשר ולשר משפטים בפרט, והיה מקום להעיר לו ולנזוף בו מנהלית או ציבורית.
קשה להאמין שאותו יועץ משפטי לממשלה שהעז תוך אומץ לב ציבורי ומשפטי, לסגור את "תיק האי היווני", תוך צירוף חוות דעת משפטית ארוכה ומפורטת בו הוא תוקף את פרקליטת המדינה גב' עדנה ארבל וצוותה שהכינו חוות דעת נוגדת והכינה טיוטת כתב אישום נגד שרון, עוזריו ובניו, בטענה שלא יוגש כתב אישום, כאשר יש רק "ראיות לכאורה", אלא ודאות גמורה להרשעה, לאמור 110% סיכויים, מגיש כתב אישום נגד השר רמון על שטות והתנהגות ילדותית.
האירוע זעזע את הציבור, עד כדי כך שמשפטנים ואנשי ציבור כמו פרופ' רובינשטיין, עו"ד שולמית אלוני, נשים נוספות, סופרות, עיתונאיות ומשפטניות, הביעו ספק בשיקול הדעת של היועץ.
אבל הסיפור של הנשיא קצב עולה על פרשת רמון אלף מונים. הן מבחינת החומרה לכאורה שמופיעה בעיתונות על הנעשה בבית הנשיא ובתפקידיו הקודמים כשר, לפיו קצב נראה ומתנהג כרודף נשים צעירות, כופה את עצמו עליהן ומפעיל את קסמי תפקידו ומשרתו על נשים תמימות חסרות ישע ומפוחדות. אם נכונים הדברים או חלקם, גם אם יתברר שהיחסים היו לכאורה בהסכמה בשל קבלת טובות הנאה, קידום בדרגות, יחס, צ'ופרים בתפקיד, לא יוכל קצב להמשיך בתפקידו.
נשיא המדינה הוא סמל. סמל לא יכול להיות פגום, נגוע, או צודק בחלקו. היושרה האישית של ממלא תפקיד הנשיא מחייבת אותו מוסרית וציבורית, לעשות חשבון נפש, ואם אכן יש דברים בגו, בדברי המתלוננות, גם אם הן מגזימות, נקמניות ורוצות לגמור חשבון - עדיין אינו יכול להמשיך להיות נשיא.
אבל הפרשה וגילוייה הבליטה פן נוסף ולא מחמיא של מערכת אכיפת החוק. הכוונה בעיקר לכיסוי התקשורתי המאסיבי ואפילו האובססיבי בצירוף מערכת משומנת של "הדלפות" שמזינה את התקשורת באופן סדיר ועל בסיס יומי.
הפרשה הבליטה "מעגל שוטה" לפיו התקשורת אוהבת וניזונה מהדלפות - המשטרה, משרד המשפטים, הפרקליטות ועורכי הדין מכל הצדדים, יודעים את הסוד והקסם של ההדלפות, והחגיגה בעיצומה. אבל מי שמכיר את סדרי העבודה של מערכת החוק, יודע שכאשר רוצים לשמור על סודות, ולמנוע נזילות ובריחת מידע, למנוע הדלפות עושים זאת.
שיהיה ברור, החומר הגולמי הראשוני, נמצא רק בידי המשטרה, לפעמים גם בידי הפרקליטות, כך שהדלפות "ראשוניות" יכולות לבוא רק משם. הדבר לא נעשה באקראי וכלאחר יד, יש יד מכוונת ומטרות ברורות.
ניקח לדוגמא פרשיות עבר, כמו פרשת החקירה של צחי הנגבי בפרשת עמותת "דרך-ארץ", חקירת רובי ריבלין יו"ר הכנסת לשעבר, חקירת פרופ' נאמן - שר המשפטים, רפול ז"ל, שר ורמטכ"ל לשעבר. אך מעל כולן פרשת חקירתו של בנימין נתניהו, ראש ממשלה לשעבר, בפרשיות של המתנות וההובלות עם המוביל עמדי. בפרשיות אלו הגיעו החריגות ו"ההדלפות" לשיאים חדשים, כאשר דברים "הודלפו און ליין", ישירות מחדרי החקירות.
כאשר, עיתונאים התקשרו לנתניהו כדי להודיע לו שמתבצעת פשיטה על ביתו ומשרדו, לחפש מתנות. כאשר המשטרה הגיעה עם מיטב החוקרים, בליווי טלוויזיה לביתו ויצאה בתהלוכה של ארגזים מלאי חומר.
התוצאה - סטירת לחי מצלצלת לחוקרים, התיקים נסגרו בקול דממה דקה, למרות המאמצים שהושקעו וההמלצות על הגשת כתבי אישום. אבל הנזק הציבורי, הפגיעה, ההשפלה באדם, משפחתו והתנועה שעמד בראשה, לא נשכחו.
כך בפרשת הנשיא קצב, הנזק כבר נגרם, לאדם למשפחתו ובעיקר למוסד הנשיאות. אילו החקירה היתה מתנהלת כדין, כיאות וכנדרש, התלונות היו נבדקות, ללא ליווי תקשורתי, היועץ היה מחליט והנשיא היה פועל בהתאם כנדרש וכמצופה ממנו.
פן נוסף לשיטה הקלוקלת, המתגלה בפנינו, שמאחר שהנשיא מותקף יום יום ע"י הדלפות וגרסאות, הוא נאלץ להתגונן. פירוש הדבר, עורכי הדין פרופ' ליבאי + עו"ד ציון אמיר, נאלצים להשיב מלחמה ולהפוך מסניגורים מכובדים גם ליחצ"נים ויועצי תדמית. כך שבשלב ראשון המלחמה האמיתית אינה בבית משפט על בסיס משפטי טהור, אלא מאבק בתקשורת, בשפיטה ע"י עיתונות בצורך לראיין מקורבים, חברים לשעבר, ועוזרים בהווה, וכל הנושא מקבל תפנית רכילותית המבזה את העוסקים בה.
בעקבות הפרשיות האחרונות חייבים לנקוט בצעדים מעשיים לשינוי. לדעתי על היועץ המשפטי לממשלה, במשותף עם מפכ"ל המשטרה, לנקוט בצעדים ובמדיניות לריסון החגיגות התקשורתיות בכל הנוגע לחקירת אנשי ציבור.
על שני האישים לבלום את ההתנהלות הזו, ע"י הוצאת הוראות ברורות ומפורשות בליווי צעדים משפטיים ומנהליים, כנגד המפרים. למשטרה יש דובר. למשרד המשפטים יש דובר, רק הם יוסמכו להוציא הודעות רשמיות על התנהלות והתקדמות החקירה אם ימצאו לנכון.
אני אישית, לא מאמין שניתן לחסל את התופעה מבלי לנקוט באמצעים דראסטיים, אבל לצמצמה למינימום - אפשר, וגם זה יהיה הישג. אבל חייבים לפעול בכיוון זה כדי למנוע את "הקרקס התקשורתי" הפגום הזה.
