יומני אבנרי - ארבעת המסובכים

את נשיא המדינה, מר משה קצב, המסובך בימים אלה בצרות צרורות, אני מכיר מזה שנים רבות, מאז שימש בעבר הרחוק ככתב ידיעות אחרונות בקריית מלאכי, עיר מגוריו. בשנים שחלפו מאז נשמרו יחסי ידידות בינינו, ובתחנות חייו השונות ניהלנו שיחות רבות, שבהן הוא נתגלה לי כאדם צנוע ונעים הליכות, בעל חושים פוליטיים מחודדים; אך בה במידה הבחנתי גם כי מאחורי החזות השקטה מסתתר אדם אמביציוזי וכוחני, בעל מעצורים גמישים. בשעתו, במהלך כתיבת הביוגרפיה של דוד לוי, ראיינתי את קצב, שכיהן כסגנו במשרד הבינוי והשיכון. נוכחתי לדעת שהוא אינו סובל מעודף נאמנות לממונים עליו. יתר על כן, מזה שנים הוא מוקף באילי הון אינטרסנטיים שמנסים לנווט את מהלכיו הפוליטיים באופן שיטיב עימם. למשל, כאשר התמודד על ראשות הליכוד, הם השקיעו מאמץ רב בגיוס קולות של מצביעים למענו, מתוך ציפייה שיידע לגמול להם. לא זיהיתי אצלו רגישות בלתי מתפשרת לאתיקה ציבורית. לא היתה לו שום בעיה, למשל, לנסוע עם משפחתו לטורקיה על חשבון בעלי קזינו. אולי חשש שיעליב את מיטיביו אם יסרב להם. לא בכדי דרשה עמותת אומ"ץ ממשרד המשפטים להעביר לרשותה את כל מקרי החנינות שבהם טיפל קצב, בניסיון לאתר טביעות אצבעות ונגיעות ידיים של מקורביו בתיקים מסוימים. לצערי, נענינו בסירוב. כשהתמודד מול שמעון פרס על נשיאות המדינה, קצב רקח כמה קדירות מאחורי הקלעים. דוגמא בולטת: באותם הימים פנה אלי איש עסקים המקורב אליו והציע ששלושתנו ניפגש לשיחה. והנה, במהלך השיחה, שהתקיימה בבית קפה בתל אביב, ביקש קצב שאכין לו תיק מיוחד על "עקיפות החוק" שביצע פרס. איש העסקים אמור היה לממן את הפרויקט. סירבתי - בלי נימוס. לעומת זאת, הסכמתי לכתוב - ללא תשלום, כמובן - את הנאום שעתיד היה קצב לשאת בטקס שבו העניק לנידוני קהיר שעודם בחיים ולבני משפחותיהם של אלה שנפטרו אות הכרה ממלכתי על פועלם במצרים בשנות החמישים. נידוני קהיר פעלו בשליחות מדינת ישראל, שהפקירה אותם לאחר שנעצרו ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות. הפרשה הזאת, הידועה בשם "עסק הביש", עדיין רובצת כעננה מבישה מעל הממסד הישראלי. קצב נענה לבקשתי והעניק להם את תודת האומה, באיחור של חמישים שנה, ועל כך הבעתי בפומבי את הוקרתי לו. הוא הודה לי על כך. אם אומנם יש ממש בחשדות נגדו - ביצוע עבירות מין חמורות, "הסדרת" חנינות, האזנות סתר לעובדי בית הנשיא - מעשיו הטובים לא יעמדו, מבחינתי, לזכותו. מעולם לא אהבתי שרצים בידיהם של טובלים מתחזים. נותר רק לחכות ולראות האם הרבי נחמן מאומן, שעל קברו השתטח באחרונה קצב, יחלץ אותו מהבוץ העמוק הזה, שבו הוא שקוע עד למעלה מצווארו.

בכל ערב ראש השנה, כשמתפרסמת בתקשורת רשימת המיליונרים הוותיקים והחדשים, אני נעלב מאוד - בשם ראש הממשלה, אהוד אולמרט - מכך ששמו נפקד מהרשימה. הטעם לכך הוא פשוט: אולמרט יודע להסוות היטב את מצבו הכלכלי האמיתי. אזרחי המדינה מודעים לכך שבנימין נתניהו ואהוד ברק, שני ראשי הממשלה לשעבר, צברו מיליוני דולרים בעסקים פרטיים ובהרצאות שנשאו לאחר תום כהונתם. אני יכול לגלות להם שאולמרט לא יזדקק לעסקים פרטיים בינלאומיים ולהרצאות ברחבי תבל לאחר שיפרוש - בקרוב - מתפקידו. בניגוד לנתניהו וברק, הוא צבר הון עתק כבר בשנות פעילותו הפוליטית, כשהפך את קופת הציבור ואת משאבי המדינה למכרה זהב, שבו הוא חפר בגסות - לא באמצעות קרדום, אלא עם בולדוזר. חבר-הכנסת מיכאל איתן אמר לי בשעתו: "אולמרט מיליונר כבד. עקבתי אחר פעילותו בכנסת. הוא טיפל בעיקר בעסקיו, ומעט מאוד בענייני הציבור". יתר על כן, עשרות אילי ההון המקומיים והזרים שמקיימים עימו קשרים - אילי הון שאותם הוא מגדיר כחברים אישיים שלו - מן הסתם כבר ידאגו לו. הוא כבר שלח את עוגת הקצפת שלו על פני המים, בכל אותן השנים שבהן ייצג את האינטרסים של חבריו המיליונרים וסייע להם להתעשר עוד יותר. כאשר קראתי - בריאיונות הסיטונאיים שהעניק לאחרונה - שאך בקושי מצליח אולמרט לגרד מדי חודש כמה אלפי שקלים לשלוח לבנו שלומד בצרפת, מחשבתי הראשונה היתה לקשר את משפחת אולמרט לעמותת לתת, העוזרת לנזקקים ומעוטי יכולת. אולי ניתן להסדיר משלוח חבילות מזון מישראל לאירופה, אל אולמרט הצעיר. אכזבתי הגדולה ביותר היא מעליזה, רעייתו של אהוד, המוצגת תמיד כאמנית חדורת עקרונות. ייתכן שאין היא יודעת את ההיקף האמיתי של הנכסים הפיננסיים החבויים של בעלה, אבל אין לי ספק שהיא מעורה בעסקי הנדל"ן של המשפחה, שמהם נודף ריח מעופש של חשד לקבלת שוחד. באחד המקרים שפורסמו לאחרונה, היא עצמה היתה מעורבת, בעקיפין או במישרין: פרשת הדירה בשכונת נחלאות בירושלים, שבה שכן הסטודיו שלה. בתלונה שהגשתי ליועץ המשפטי לממשלה בשם עמותת אומ"ץ, ביקשתי שעובדה זו תיבדק. היועץ העביר את הבדיקה לפרקליטות המדינה. עליזה אולמרט מודעת ללא ספק גם לכך שבמרוצת השנים נמכרו עשרות ציורים שלה במחירים מופקעים ביותר לחברות ולאילי הון, שחפצו לרצות את בעלה. ממכירות אלה עולה לכאורה חשד לקבלת שוחד, שמשום מה לא נחקר על-ידי המשטרה. לצערי, כשפנינו אל רשות המיסים בדרישה לחשוף את רשימת אילי ההון שבדוחות השומה שלהם מוזכרת קניית ציורים של גברת אולמרט, כדי להוכיח שהמחיר ששולם העדם היה מופרז, נענינו בשלילה.

יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, חבר הכנסת צחי הנגבי, כיכב בסוף השבוע בכלי התקשורת בעקבות הודאתו המפתיעה-משהו שההינתקות מרצועת עזה היתה משגה. היה זה זיגזג פוליטי נוסף מבית מדרשו של הנגבי, שבקריירה הסבוכה והמפותלת שלו הספיק כבר לעמוד בראש מחנה המתנגדים לפינוי סיני, המתמתן בדעותיו, נסק לתפקידים פוליטיים וממלכתיים בכירים והסתבך בכמה פרשות, שהאחרונה שבהן הולידה כתב אישום חמור נגדו, שבעטיו נאלץ לפרוש מהממשלה. בקשת עמותת אומ"ץ שהנגבי יפרוש גם מכהונתו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, שחשיבותה גדלה לאור אירועי המלחמה בצפון, לא נענתה, שכן החוק אינו מחייב זאת. נראה שהנגבי יוסיף לשרת את אהוד אולמרט, שנוא נפשו. פרט לפרשת המינויים הפוליטיים, רובצת לפתחו של הנגבי פרשה הקשורה במשפחת פרנאיין, משפחת הפשע שמערכת יחסיה המיוחדת עם משטרת ישראל, לרבות עם ניצב-משנה יורם לוי, מפקד היחידה המרכזית במחוז הדרום, נבדקת עתה על-ידי ועדת חקירה ממלכתית בראשותו של השופט בדימוס ורדי זיילר. הוועדה קבעה אומנם שלא היו שיקולים פוליטיים במינויו של מפכ"ל המשטרה הנוכחי, רב-ניצב משה קראדי, על-ידי הנגבי, בתקופה שבה כיהן האחרון כשר לביטחון פנים, אבל תהיה זו תמימות לחשוב שראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ובנו עומרי לא היו מעורבים במינוי הזה. בחיר לבם קראדי הועדף על פניו של ניצב יעקב בורובסקי, המועמד הטבעי לתפקיד. סביר שבורובסקי נראה להם ישר ואמיץ מכדי שיפקידו בידיו את המשטרה בעידן של חקירת פרשיות השחיתות שלהם. שיחת אקראי שניהל בורובסקי עם ניצב משנה בדימוס מאיר גלבוע בעניין הסתרת מינויו של לוי מסגל הפיקוד הבכיר במשטרה, שיחה שתוכנה דווח לוועדת זיילר, הפכה בידיו האמונות של הנגבי לכתב אישום נגד בורובסקי. הנגבי הטיח בו האשמות חריפות שמהן השתמע שבורובסקי בוחש כביכול מאחורי הקלעים בעבודת הוועדה ומדליף כביכול חומרים נגד הנגבי, ה"בוס" שלו לשעבר. בורובסקי לא נותר חייב והודיע להנגבי שאם לא יתנצל בפומבי על דבריו הקשים, הוא יגיש נגדו קובלנה פלילית למשטרה. לפני זמן לא רב השתרבבתי באקראי לפרשה הזאת. שעה קלה לפני טקס חלוקת אותות אומ"ץ, שנערך במוזיאון הארץ בתל אביב, ראיינה אותי פאר-לי שחר ברשת ב'. האגף למלחמה בשחיתות במשרד מבקר המדינה, שאותו ייסד בורובסקי לבקשתו של השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, היה אחד ממקבלי האותות השנה. בהקשר זה, אמרה לי המראיינת: "בטח היו לך פעימות לב לא קטנות כששמעת את הנגבי מטיח האשמות בבורובסקי, ולהיפך". השבתי לה: "פעימות לבי עדיין סדירות... יש לי השערות לגבי עיתויים של כל מיני מהלכים. יש אולי גירסה מול גירסה. אם אני צריך לבחור להאמין ליעקב בורובסקי או לצחי הנגבי, מהיכרות אישית עם שניהם, אני יודע למי להאמין". פאר-לי שחר סיכמה: "טוב שלא הזכרת שמות. זה היה מציב אותנו במצב לא נעים". בעקבות הריאיון ברדיו שיגר אלי הנגבי מכתב אישי ארוך בכתב ידו, שבו כתב בין השאר: "בסיפור מכתבו של גלבוע, כשהועלו האשמות חסרות בסיס כלפי, שאין להן אפילו בדל של ראיה, אני מצפה ממי שתובע מנהל תקין לכבד את בקשתי שיעשה עימי צדק ושלא אפול קורבן לעלילות כזב". מטבעי, אני נוטה לתקן עוולות שנגרמו באשמתי, אבל במקרה הזה אין בכוונתי להיענות לבקשתו, מסיבה פשוטה: בימים האחרונים, אחרי שגילה כי הוטעה בעניין דבריו של בורובסקי, דווקא הנגבי הוא שביקש להתנצל, כדי למנוע את הגשת התלונה כנגדו למשטרה.

מאז ומתמיד היתה בי סימפטיה מיוחדת לאנשי ציבור שהגיעו לצמרת הממסד ממעברות, שכונות עוני ועיירות פיתוח, גברים ונשים שהרוויחו במו ידיהם, בעמל ובמאמץ, את המעמד שאליו הגיעו ברבות השנים. יו"ר ועדת הכנסת, רוחמה אברהם, זינקה לראשונה לאור הזרקורים מסניף הליכוד בראשון-לציון, עיר מגוריה בעבר. היא שימשה בשעתו כמזכירתו האישית של בנימין נתניהו, בעת שכיהן כראש הממשלה, בכפוף למנכ"ל המשרד דאז, אביגדור ליברמן. היו שניבאו לה קידום לא בזכות תבונתה החריפה, אלא בזכות הופעתה הנאה ונשיותה המוחצנת. העובדה שהתיידדה עם כמה אנשי תקשורת ידועים, מסוגם של רפי גינת וג'ודי שלום-ניר-מוזס-שלום, היתה מטריה לא רעה בעבורה. רוחמה, מצידה, לא בזבזה זמן ודאגה כי בעלה יועסק - על חשבון הציבור - בחברה הממשלתית- עירונית לורם בראשון-לציון. כעבור זמן עברה להתגורר בנפרד ממנו בדירה מפוארת במבשרת-ציון. בהתנהלותה הפוליטית לא חסרה ערמומיות. כך, למשל, לא היתה לה בעיה לבגוד בנתניהו ולתמוך באריאל שרון בהתמודדות הפנימית בליכוד, כדי שהאחרון ידאג להכניסה לכנסת, כפי שאכן עשה. שרון אף הגדיל לעשות ומינה אותה לסגנית שר הפנים. בכנסת הנוכחית נאלצה לרדת בדרגה ולהסתפק בראשות ועדת הכנסת, אחת הועדות החשובות והמשפיעות בפרלמנט הישראלי. כשכיהנה כסגנית שר הפנים, הפגינה חוסר רגישות לכספי הציבור כשהזמינה למשרד ריהוט יקר. באחרונה התברר שיש בה חוסר רגישות גם לשלטון החוק: היא טסה והתארחה בחו"ל על חשבון חברת אגרקסקו, העוסקת בייצוא יבול חקלאי. כשנחשפה פרשת שוחד זו ברבים, טענה רוחמה: "ישבתי בטיסה על ארגזי פירות וירקות". מזל שנותן השוחד, מנכ"ל אגרקסו שלמה תירוש, איזן את סיפורה באומרו שבמטוס החברה יש מחלקה מיוחדת לנוסעים, ברמה של מחלקת עסקים פלוס. את התמורה בעבור הנסיעה קיבלה אגרקסקו כשרוחמה אברהם ייצגה בוועדת הפנים של הכנסת, שבה לא היתה חברה מן המניין, את האינטרסים של החברה. מבקר המדינה פרסם דוח חריף על הפרשה, שבעקבותיו פנתה עמותת אומ"ץ ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה שיעמיד את אברהם לדין פלילי. ואמנם, לפני כמה ימים נענה מזוז לבקשתנו והורה על פתיחת חקירת משטרה. כמו רבים מחבריה הנחשדים בפלילים, רוחמה הצהירה שוב ושוב: "אוכיח את חפותי. הצדק ייצא לאור". הואיל וטחנות הצדק טוחנות לאט, פנינו אליה השבוע בבקשה שתיישם את מה שדרשה מהנשיא קצב ותשעה את עצמה מראשות הוועדה עד לתום החקירה המשטרתית. לא היה לי ספק שהיא תסרב. בעלה בנפרד של רוחמה אמר בשעתו, בריאיון למקומון בראשון-לציון: "אם הייתי פותח את הפה, רוחמה היתה ננסת לכלא". כל הניסיונות להציל מפיו מידע נוסף עלו בתוהו. לצערי, אין זו הפעם הראשונה או היחידה בחיי ששמעתי אמירה כזו ביחס לאנשי ציבור שנויים במחלוקת מסוגה של רוחמה אברהם. חבל שמספר האזרחים הישרים שמוכנים לעלות על בריקדות למיצוי שלטון החוק מועט מדי. זו הסיבה שרוחמה חגגה בעבר - ומקווה להמשיך לחגוג בעתיד.