לא ניתן להתעלם לעד מהפניות הסוריות הגלויות להסכם שלום עמנו. יבוא יום והדבר יגיע ונאלץ לרדת מרמת הגולן. אך מאחר שבמשך שנים רבות סוריה היא המר שבאויבינו, יש לעשות עמה הסכם שיביא לשלום אמת, שלום הגון, המאפשר כבוד הדדי ונורמליזציה בין המדינות. בכדי להבטיח זאת, ביצעו של ההסכם צריך להיות בשלבים ולאורך זמן שסופו יקבע על-ידי נכדינו.
בימים האחרונים פורסם כי נשיא סוריה מעריך שנחוצים רק שישה חודשים להשלמת המשא-ומתן לשלום בין ירושלים לדמשק. הסביר: "גם כשיצאנו לוועידת מדריד הערכנו שנחוצות רק שנתיים". גם הפעם לא היסס אסד לאיים: "המצב באזור קשור לתהליך השלום - ואולי למלחמה - אם לא יהיה תהליך שלום".
ואכן, על-פי הפרסומים, נשיא סוריה מכשיר את ארצו להתנגשות צבאית עם ישראל. פניו אינם למלחמה כוללת, אבל הוא נערך גם לאפשרות הזאת. לכן לא קשה להבין מדוע קבעה חטיבת המחקר באמ"ן שהסבירות למלחמה עם סוריה גוברת לקראת השנה הבאה. לא מעט סימנים גלויים ומידע מודיעיני שהצטברו מאז מלחמת לבנון, מראים שבצמרת השלטון הסורית יש מי ששוקל ברצינות לפתוח בעימות מזוין עם ישראל, ומן הראוי להקשיב לקולות אלו. ובכך, בעקבות איתותי השלום והמלחמה כאחד, עניין החזרת שטח רמת הגלון לסוריה עולה שוב לסדר היום הציבורי. תשובת ישראל הגלויה ליזמות אלה היא כי אין פרטנר בצד השני ואין כל כוונה לדון כעת בכך.
למרבית אזרחי המדינה קשה לחשוב על שלום עם סוריה. יחסי ישראל סוריה מתבססים מאז מלחמת השחרור ועד היום על סכסוכים מזוינים עקובים מדם. מן הראוי, לפני הכול, לציין בפנינו אבני דרך במערכת יחסי ישראל-סוריה עד כה. ואלה הם פשעי דמשק מול מדינת ישראל:
1. עם הכרזת העצמאות ב- 14 במאי 1948 צבא סוריה פלש לעמק הירדן, כבש את משטרת צמח והחל בתקיפת דגניה א' ודגניה ב' בכוחות שריון ובסיוע ארטילרי. ידוע בעיקר הסיפור על הטנק סורי שחדר לקיבוץ דגניה ונבלם באמצעות בקבוק מולוטוב. הסורים גם תקפו את עין גב ומשמר הירדן. ההתקפה על עין גב נהדפה אך משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה נפלו בשבי.
2. גבול ישראל-סוריה לא היה שקט מאז נחתם הסכם שביתת הנשק ועד מלחמת ששת הימים. הסורים יזמו תקריות אש אין ספור ומיררו עד להחריד את חיי התושבים בצפון. לי אישית זכור כי ב-12 בדצמבר 1958, בהיותי נער מתבגר בקיבוץ חולתה, ספג הקיבוץ הפגזה קשה של למעלה מ- 1,000 פגזים. שכבנו בתעלות המגן ובמקלטים, חסרי אונים, בנס לא היו נפגעים בנפש אך ההרס והחורבן היו קשים. נשגב מבינתי להבין אז מאין באה השנאה התהומית והמטורפת של הסורים לפגוע במטרות אזרחיות, נשים וילדים חסרי מגן. היה ברור לכולנו כבר אז שאת האיום הזה יש להפסיק. ואכן, במלחמת ששת הימים האיום הוסר ותושבי הצפון נשמו לרווחה.
3. בשנים 1964-1967 סוריה יזמה בעקשנות גוברת תקריות בגבול, על-רקע ניסיונות סוריה ולבנון להטות את מקורות נהר הירדן על-מנת למנוע מישראל את השימוש במימיו.
4. במלחמת ששת הימים היו תקיפות משטח סוריה. יישובים ישראלים הופגזו ואף נעשה ניסיון לכבוש את קיבוץ דן. לאחר שהסתיימו הקרבות בסיני ובגדה, ובלחץ ישובי הצפון, החל צה"ל במערכה לכיבוש רמת הגולן, ואכן היא נכבשה ועברה לשליטת ישראל, והאיום הסורי מרמת הגולן הוסר.
5. ב- 6 באוקטובר 1973, במלחמת יום הכיפורים, תקפה סוריה בתאום עם ההתקפה המצרית את ישראל ברמת הגולן במטרה לסלק את הכוחות הישראלים ולכבוש את השטח מחדש. התאריך שנבחר להתקפה היה יום הכיפורים מתוך הערכה נבזית וזדונית שהתקפה דווקא ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי תפגע קשות במוראל הישראלי. התוכנית הסורית כללה את פריצת קו המעוזים בשלב א' וכיבוש שטח רמת הגולן בשלב ב'. לא קשה לדמיין מה היה קורה לו תוכניתם היתה מצליחה. ההמשך ידוע - צה"ל הדף את הכוחות הסוריים ומעבר לכך, ובהסכמי הפרדת הכוחות ב- 1974 הוסכם על הקמת אזור חיץ מפורז בין סוריה וישראל. מאז 1974 הגבול הישראלי-סורי שקט יחסית.
6. במבצע שלום הגליל בשנת 1982, שתכליתו היתה לאפשר שקט ליישובי הצפון, היו עימותים ולחימה גם בכוחות הסוריים שישבו בלבנון ותמכו בגלוי בפעולות הטרור והתעצמות הפת"ח כמדינה בתוך מדינת לבנון. במבצע זה הושמד מערך הטילים הסורי בלבנון.
7. במלחמת לבנון השנייה, ביולי 2006, נחשף פרצופה האמיתי של סוריה בכך שהזינה את המאמץ המלחמתי של החיזבאללה, בסיוע אירן, בהתחמשות, באימונים ובעידוד הלחימה ואפשרה באופן עקיף את הפגיעה הממושכת ביישובי הצפון. לא ברור כיצד יצאה סוריה נקייה מהחלטה מס' 1701 של מועצת הביטחון.
לאור כל זאת עמדת הציבור וההנהגה נחלקות בסוגיה סבוכה זו לשתי עמדות עיקריות.
עמדה אחת, הנוקשה, גורסת שאין להיענות לפניות וליזמות של הסורים מאחר שבאופיה היא נשארה ותישאר תומכת טרור, משטר מיעוט עלאווי לא יציב. כלומר, אין עם מי לדבר. באופן פרדוקסאלי מצבה כיום של ישראל לעומת סוריה טוב יותר. ישראל אוחזת בשטח החולש על דמשק והגבול שקט. אם הסורים יזמו מלחמה, נדע להדוף את התוקפנות.
עמדה שנייה, המתונה יותר, גורסת שלמרות שישראל מחזיקה ברמת הגולן, ואין מחלוקת על כך כי זה שטח סורי כבוש, למרות החקיקה הישראלית החד-צדדית להחלת הריבונות וגם בהיבט הכלל עולמי, אף אחד לא מכיר ולא יכיר בתביעה הריבונית הישראלית על רמת הגולן - לכן, במוקדם או במאוחר - וזה רק עניין של זמן ונסיבות - ישראל תיסוג מרמת הגולן, וזאת לאחר חתימת הסכם שלום, כמובן. המתונים עוד יותר מוסיפים, כי אל לנו להחמיץ הזדמנויות לשלום כפי שלא החמצנו את הזדמנות הפז עם סאדאת בתקופת גולדה מאיר וחתמנו על הסכם שלום עם מצרים.
כמה זמן ייקח הדבר? קשה להעריך. אך היום שבו ידפקו חיילי צה"ל על דלתות בתי הישובים ברמת הגולן ויאמרו: "בשם ממשלת ישראל עליכם לפנות את בתיכם...", יגיע ביום מן הימים, כי אנו מתערים יותר ויותר בקהילה הבין לאומית. בתקופה זו, במאה 21, כיבוש שטח של מדינה שכנה לנצח לא מתקבל בהבנה על-ידי משפחת העמים , ותהיינה הסיבות אשר תהיינה.
לדעתי שלשה תהליכים יכולים לגרום להחשת תהליך לקראת שלום:
1. כתוצאה מקיפאון מצידנו, הסורים ייזמו מהלך צבאי כמו: הדלקת השטח על-ידי טרור,ניסיון לבצע מחטף או פתיחה בעימות מזוין כולל במטרה להביא לשינוי סדר היום הציבורי והבין לאומי, ולהפעלת לחץ על ישראל להגיע להסדר שיכלול את החזרת רמת הגולן לסוריה.
2. יוזמה מדינית של ממשלת ישראל, אשר בשיתוף הקהילה הבין לאומית שתביא להסדר והסכם שלום עם סוריה.
3. קיפאון ממושך אשר יביא בסופו של דבר לפיצוץ והנעת היוזמה על-ידי מועצת הביטחון של האו"ם.
קו מנחה לפתרון סוריה היא אויבינו המר ביותר מבין כל מדינות ערב. יחסה לישראל מאז הקמת המדינה, והעימותים הבלתי פוסקים יצרו נהרות של דם ובנו חומות של שנאה תהומית. אין כמעט בית אב בישראל שלא חווה שכול ויתמות, של לחימה, פציעה ונכות. מכאן שלדבר שלום בימינו אלה עם סוריה היא משימה בלתי ריאלית. לא ניתן לעשות שלום כאשר חומות איבה, שנאה וחוסר אימון מושרשים כה עמוק בשני הצדדים.
הפתרון היחיד הוא, לדעתי, זמן. כלומר, להניח כנקודת מוצא שהשלום הסופי לא יהיה בדורנו, דור המלחמה, אלא ייבנה בשלבים אטיים וארוכים בהרבה ממה שהורגלנו עד כה. רק כך יש סיכוי טוב ליצירת הסכם שלום הוגן, ונורמליזציה בין שני העמים.
הבסיס להסכם שלום על-מנת להתחיל בתהליך הידברות, לדעתי, יש להתבסס על ההסכמות שהיו בין יצחק רבים לבין אסד האב. זה יהיה תהליך ארוך ועל-פי לוח זמנים ושלבים שיקבעו מראש. על-מנת שעם ישראל יוכל לישון שקט, ההסכם צריך לכלול את המרכיבים הבאים:
הכרזה על סיום הסכסוך וחתימה על הסכם שלום ארוך טווח, נירמול היחסים, קשרי מסחר, שגרירויות משותפות ההסכם יכלול את המרכיבים: בקרת נשק; פירוז רמת הגולן; קיצוץ משמעותי בכוחות הצבא הסדירים; הגעה להסדר חלוקת המים: הקמת מערכות פיקוח שתכלול כוח בין לאומי בגולן; קיום והקמת תחנות התראה: קיום צוותי ביקורת של צוותים ישראלים וסוריים ועוד כנדרש. כל שלב יחל רק עם סיומו של השלב הקודם. אני בדעה שתהליך זה יהיה ארוך.
בחזוני, אלו הם ששת השלבים והזמן המוערך לכל שלב:
שלב א' - הגעה להסכם שלום ובר קיימא בין המדינות סוריה וישראל. הכרזה על סיום הסכסוך הממושך בין שתי המדינות, התנערות מהחיזבאללה ושינוי מדיניותה של סוריה, שהטרור אינו זכות לגיטימית להשגת מטרות מדיניות - 5 שנים.
שלב ב' - נרמול היחסים. תקופת מבחן והחלפת שגרירים, קביעת הסדרי המים, הקמת קשרי חוץ ומסחר, פיתוח פרויקטים כלכליים משותפים בסיוע הקהילה הבין לאומית - 10 שנים מתום שלב א'.
שלב ג' - פרוז רמת הגולן מכוחות צבאיים - הן בצד הסורי והן בצד הישראלי. הקמת מערכות פיקוח ובקרה, הקמת כוח רב בין לאומי, קיצוץ כוחות הצבאות הסדירים - 20 שנה מתום שלב ב'.
שלב ד' - מסירת השטח המזרחי של רמת הגולן ופינוי הישובים שבו. 15 שנה מתום שלב ג'.
שלב ה' - מסירת השטח המרכזי של רמת גולן ופינוי הישובים שבו. 15 שנה מתום שלב ד'.
שלב ו' - מסירת יתרת השטח על-פי ההסכם ופינוי כל היישובים מרמת הגולן. 20 שנה מתום שלב ה'.
אם הסורים יקבלו את ההצעה להסדר זה, אני מאמין שאנו צועדים בדרך הנכונה. אז זה ייקח 85 שנה, או 100 שנה ודור נכדינו יסיים את הסכם השלום. במונחי המזרח התיכון זה לא הרבה זמן ורק כך ניתן להגיע לשלום אמיתי והוגן בין המדינות.
אם הסורים יתנגדו להצעה זו, וירצו הכול, כאן ועכשיו לדבר רק על סידורי ביטחון - אז יש בסיס לדאגה, ואסור לנו להסכים לכך.