היום מלאו 33 שנה למלחמת יום הכיפורים, וזיכרון היום הטראומטי נצרב בזיכרוני, כמו גם בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
תמונה ראשונה: דבר לא רמז בדממת היום הקדוש, על שעתיד להתרחש כמה שעות מאוחר יותר. שכונת "מעוז אביב" הטובלת בירק, הייתה מנומנמת מתמיד, עת ישבנו כמה חברות בכיתה י"א על ספסל בשביל המוביל לבית הכנסת. מן הסתם היינו עסוקות בשיחות בטלות האופייניות לגיל הטיפש עשרה, כשהבחנו לפתע במכונית הוואליאנט הצבאית היוצאת מהשכונה במהירות, ולאחריה, תוך מספר דקות, יצאו בזו אחר זו עשרות מכוניות צבאיות במהירות מן השכונה הדוממת. (שכון צבא קבע "מעוז אביב" היה מאוכלס בעשרות רבות של אנשי קבע בדרגות שונות, ובאנשי מערכת הביטחון). שיחת החולין פסקה, ואנחנו לטשנו עיניים כלא מאמינות במחזה הסוריאליסטי.
תמונה שנייה: שעת צהריים באותו יום, בסביבות השעה שתיים. אזעקה פולחת את הדממה, ואנחנו בבית נטועים במקומנו המומים. לאחר דקה או שתיים מתעשתים ויוצאים החוצה, למקלט. דירתנו שכנה בקומת הקרקע בבלוק ארוך בן שש כניסות. בירידה למקלט היו קשורים כמה זוגות אופניים ודלת המקלט הייתה נעולה על סוגר ובריח. השנים הארוכות שחלפו, לא הצליחו להשכיח את מראה השכנים המבוהלים היורדים במהירות מהקומות העליונות למקלט הנעול. לאחר דקות ארוכות של עצבים ומתח, נמצא המפתח הנעלם, וגם האופניים סולקו בדרך נעלמה מהמפתן המלוכלך. נבלענו במקלט המאובק, ושם בישר לנו הטרנזיסטור הקטן על פרוץ המלחמה.
תמונה שלישית: תלמידי תיכון עירוני ד' בו למדתי, פוזרו במוסדות ציבוריים שונים ככוח עזר, ומלאו את מקומם של המגויסים. בימים הראשונים שובצתי במחלקת יולדות בבית החולים המיתולוגי "הקריה" בתל אביב, שנסגר לפני שנתיים. באורח מוזר (ואולי לא באמת "מוזר"), נחרת בזיכרוני משפט שאמרה האחות הראשית במחלקה ביום השני למלחמה, והוא נשמע כך "בוודאי כבר מחר נוכל להרים כוסית לניצחון". כבר אז, באוזני הצעירות והתמימות, יכולתי לשמוע את היהירות וההתנשאות. מלים אלו מסמלות השקפת עולם שהובילה את מדינת ישראל לעברי פי פחת, ומבטאות את הזחיחות, היהירות והזלזול בשכננו.
תמונה רביעית: השכונה הקטנה עברה טלטלה קשה כשאיבדה את טובי בניה במלחמה. לא אשכח את דמעותיה של המורה המבוגרת שלי למתמתיקה, שבמשך ימים ארוכים לא חדלה לבכות את תלמידה האהוב, שכני מהבלוק השכן, שנפל במלחמה.
עבורי ועבור חבריי הייתה מלחמת יום כיפור קץ הנעורים והתום. באחת- התבגרנו. במקום הילדים "השטותניקים", החוגגים את הנעורים במסיבות, אופנועים, גלידה מונטנה, וחופי תל אביב - הפכנו כבדי ראש ורציניים. רציניים מדי.
הזעזוע הלאומי אפף אותנו, חדר לתודעתנו ושינה דרמטית את הלך מחשבתנו והווייתנו. המלחמה גדעה עבורנו את תחושת השחרור וחדוות הנעורים. לנצח השתנינו.