סוכני אויב בצמרת המדינה?

נסראללה על תקן של אתרוג חסאן נסראללה הוא האויב הארסי והערמומי ביותר של ישראל באזור. הישגו האחרון - בהפיכת תושבי צפון הארץ לפליטים, שברחו למקלטים או לדרום המדינה, למשך חודש שלם - הפך אותו מראש כנופיה במדינה קטנה ומסכנה למנהיג המאבק האיסלאמי ביהודים, עם יכולת גיוס וחימוש של לוחמים בהיקף שלא היה לשום ארגון טרור. הדבר התאפשר לו הודות לתקופה של חמש שנים שעמדו לרשותו מיום בריחת צה"ל מלבנון ועד ליום שבו פתח במלחמת לבנון השנייה. בתקופה זו הפך, ללא הפרעה, את דרום לבנון לבסיס מבוצר לתקיפת ישראל בטילים שלא ניתן להתגונן מפניהם. ישראל לא יכלה להפריע לו מבלי לעורר מהומה בינלאומית על תקיפה זדונית של לבנון המסכנה. אלא שבאמצע הדרך קרתה לו תקלה. ביום 2.9.04 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה מס' 1559 שקראה, בין היתר: • לחיסול ולפירוק הנשק של כל המיליציות הלבנוניות והלא לבנוניות; • לשיתוף פעולה מלא ודחוף של כל הנוגעים בדבר למילוי החלטה זו וההחלטות הרלוונטיות לכך; • לדיווח של מזכ"ל האו"ם למועצת הביטחון בתוך 30 יום על ביצוע החלטה זו. זמן קצר קודם לכן עוד הספיק נסראללה לומר לניו-יורק טיימס (23.5.04): "אם כל היהודים ירוכזו בישראל - זה יחסוך לנו את המאמץ להגיע אליהם בכל רחבי העולם", ואם מישהו לא הבין שזהו ביטוי לכוונת השמדת-עם - כדאי שיתאמן בהבנת הנקרא. 30 הימים חלפו ביום 2.10.04 ושום דבר לא קרה. נסראללה הבין שנוצר כאן סדק דרכו תוכל ישראל להתנדב לבצע את החלטת האו"ם, והפעם - בגיבוי בינלאומי. אלא שישראל היתה עסוקה אז בדבר יותר חשוב: ארגון גירוש היהודים מחבל קטיף. זה, כנראה, עדיין לא הרגיע את נסראללה. ואז, במקום שתעלה בציבור הישראלי דרישה לנצל את החלטת האו"ם כדי לסלק את סכנת הטילים של החיזבאללה, התחילו להופיע פרשנויות מלומדות בתקשורת - על כך שנסראללה הוא, בעצם, גורם מייצב בגבול עם לבנון והוא שומר שם על השקט. כלומר - הוא האתרוג החדש, שאם נשמור עליו הוא ישמור עלינו. יום הכיפורים חלף אבל אף אחד לא הכה על חטא שטיפת המוח הזו, והסוף ידוע. ההגנה על עלילות הדם הפלשתיניות מלחמת הרש"פ בישראל בזירה הבינלאומית מתנהלת בנשק קטלני במיוחד, המוכר ליהודים לאורך כל ההיסטוריה של הגלות: עלילות דם. כל חשיפה והזמה של עלילת דם כזו היא מכה לא רק למסיתים אלא - למעמד הבינלאומי של ראשי הרשות. ואלה, כידוע, מוצגים בתור "פרטנרים לתהליך השלום". לכן, מישהו צריך לדאוג שלא לאפשר את הזמת עלילות הדם. ולזה התגייסה התקשורת, יחד עם... מערכת המשפט. מקרה הגנת בית המשפט על עלילת הדם של "הטבח בג'נין" כבר ידוע ברבים. פחות ידוע על ההגנה שנתן בית המשפט לאוניית הדגל של עלילות הדם הפלשתיניות והיא - "רצח הילד מוחמד א-דורה". עלילה זו משמשת עד היום לגיוס שאהידים, ולפי מסקנות ועדת השופט אור - גם היתה הגורם המניע להתפרעויות אוקטובר 2000, בהם נהרגו 13 צעירים ערבים. אנשי תקשורת ניטראליים, בעלי מוניטין בינלאומיים, שבדקו את התחקיר המקצועי שנעשה זמן קצר לאחר אותו אירוע, פרסמו מסקנות חד-משמעיות - שהיתה כאן הצגה מבוימת לטלוויזיה הצרפתית (שהפיצה את סרטון העלילה, ללא תשלום, לכל העולם). אלא שלא כך פסק בית משפט ישראלי: שופטת, שדרשה שיוכיחו לה כי קליע רובה הנורה מטווח 100 מטר עף בקו ישר ולא בקשת, קבעה שמהנדס בעל ותק של 50 שנה "לא יודע גיאומטריה", וגם - שהתחקיר שהזים את עלילת הדם "גרם נזק לישראל". ליתר ביטחון, היא גם פסקה שעורך אותו תחקיר ייענש בתשלום של יותר מ- 30,000 ש"ח. דוברת צה"ל שנשאלה על אותו נושא בעיתון הארץ צוטטה שם (ב-23.6.06) במילים: "לא התכוונתי לקבוע אם צה"ל אחראי או לא להרג א-דורה". אם נצא מהנחה שתת-אלוף בצה"ל היא מספיק אינטליגנטית, לא נשאר אלא להניח שמישהו רמז לה מאיזה צד מרוח הלחם שלה. קשה לדמיין שירות טוב יותר למכונת ההסתה הפלשתינית.