בתוך שבוע אחד הצליח השדר הוותיק רזי ברקאי לערער את אמינותה של התקשורת הישראלית ולהדגיש את חוסר רצינותה יותר מכל טענה בדבר נטייתה הפוליטית. בכך הצליח ברקאי להוכיח את האימרה הצינית והמצערת כי "עולם העיתונות, שייך לצעירים".
מן ההיבט הכלכלי נראה כי עיתונאים מבוגרים הופכים להיות נטל כלכלי כבד על המו"לים החיים על מתח רווחים נמוך. למעט הכוכבים המובילים באמצעי התקשורת כמו רזי ברקאי, נחום ברנע, אהוד יערי, חיים יבין, דן מרגלית, לונדון וקירשנבאום ודומיהם, המוסיפים מידה רבה של אמינות ורצינות למערכת אותה הם משרתים, אין כמעט בנמצא "זקנים" מעל גיל 40.
מרבית העיתונאים נמצאים בעשור השלישי לחייהם בלבד, מוכנים לעבודה קשה ומתגמלת פחות, בתקווה כי תפתח עבורם צוהר לעתיד מבטיח יותר. השיקול הכלכלי של המו"ל משפיע כמובן על איכות העיתונות בארץ ועל חוסר יכולתה להיות גורם משפיע המוביל לשינוי חברתי כפי שנדרש ממנה לעיתים.
הדבר בולט בתחלופה המהירה של עיתונאים בעיקר במקומונים וחוסר ההתמקצעות של עיתונאי בתחום מסוים, אבל בעיקר באיכות הכתבות והידיעות, התלויות במידה רבה במקורות המוסרים את המידע ולא באיתור עצמאי של מידע.
מקצוע העיתונות אכן שוחק ומעטים העיתונאים המצליחים לשרוד את המקצוע בגיל מבוגר. מעטים עוד יותר העיתונאים המצליחים לדבוק בתחום מסוים משך כל הקריירה שלהם ועם זאת לשמור על הגחלת העיתונאית.
מרבים הטאלנטים אכן מצליחים, בזכות התגמול הגבוה לו הם זוכים, לשמור על הזיק העיתונאי, אבל היותם כה בודדים מביאה אחדים מהם לכדי יהירות. כזה הוא רזי ברקאי.
השדר הותיק נושא הדגל של התחנה הצבאית, נפל בתוך שבוע לשתי מתיחות. בפעם הראשונה הזדרז לשדר ידיעה שנשמעה מלכתחילה כמתיחה של 1 באפריל, ולא רק שהטריח את כתבי התחנה אלא אף את משרדי רה"מ והחוץ, שנאלצו להתמודד עם לוח הזמנים שמכתיב שידור חי ולשתף פעולה עם הידיעה האידיוטית אודות סלי מרידור והמהרישי.
כמה שאלות עולות מהפארסה בשידור חי:
מי זה המהרישי ומיהו סלי מרידור שהם זוכים לסיקור בלעדי ומהיר כל כך של קורותיהם?
האין אחד במערכת התוכנית שהפעיל את הגיונו הבריא והבין כי לא יעלה על הדעת שמי ששימש יו"ר הסוכנות ומתעתד להיות השגריר בוושינגטון, אפילו יכיר מהרישי?
למה לא נבדק הסיפור לפני שידורו?
האם העובדה כי בתחנה פועלים כתבים צעירים שמסקרים את תחומם לתקופות קצרות לא איפשרה למערכת האקטואליה לדעת האם למרידור יש עוזר או לדבר איתו ישירות? התנהלות התחנה בסוגייה זו היא במקרה הטוב דוגמא לטירונות עיתונאית ובמקרה הרע עצלות וחוסר אחריות.
המקרה השני קרה היום (9.10.2006), כאשר ברקאי ראיין פרופ' מביה"ח בני ציון בחיפה שזכה לכאורה בפרס איג נובל מאונ' ייל ( על המחקרים הכי מיותרים), על מחקר שבדק כיצד ניתן להיפטר משיהוק עיקש במיוחד באמצעות עיסוי רקטאלי.
הראיון ההזוי, הפך מביך ככל שהתארך, כאשר מתברר שהפרופ' לכאורה צוחק על ברקאי, והופך את האייטם למגוחך עד כי נדמה שברקאי הפך לבדיחה משודרת.
אז מה עושה תחנת שידור המתהדרת מחד במגה כוכב רדיופוני כברקאי ומאידך בילדים בני כוכבים מהירי דיבור מאידך? משעה את השדר? מודיעה על בירור מעמיק? משעה את התוכנית? מפרסמת התנצלות למאזיניה? חס וחלילה. בתחנה בוחרים להגיש תלונה במשטרה נגד זה שחשף את מערומיהם במקום לחקור את המחדל.
מה עושים עמיתיו של ברקאי? מגנים? מנהלים דיון על אתיקה בתקשורת או על האנשים בתקשורת? מעלים את נושא תנאי ההעסקה בתקשורת? או אולי דנים בכך במועצת העיתונות? חס וחלילה. מה כבר קרה בסך-הכל?!
המקסימום שקיבלנו היה איזכורי הפלופ הראשון בכמה מהעיתונים ואיזכור חטוף באחת מהתוכניות בגל"צ שבו המגישים הרהוטים היודעים לבקר כל כך בחריפות פוליטיקאים ודומיהם, סיכמו את העניין בעובדה שברקאי הוא בסך-הכל בנאדם. אז זהו, שהוא לא. הוא רזי ברקאי.
אז איך עיתונות כזו יכולה לדרוש ועדת חקירה ממלכתית? איך מתי גולן יכול להתעלם מכך? איך אילנה דיין שותקת? איפה לונדון וקירשנבאום כשצריך אותם? מה אומר על כך בן דרור ימיני?!
ובנימה אישית? יתכן כי אלה שהזכרתי לעיל וכאלה שלא הזכרתי לא עושים חשבון מתוך קוליגיאליות, חברות או פחד שגם להם זה עלול לקרות. יתכן ואני טועה כאשר אני מעכיר לכאורה את המים מהם אני שותה בהיותי יועץ תקשורת המקיים קשרי גומלין יומיומיים עם עיתונאים רבים. יסלחו לי עמיתי שאת רובם אני מוקיר. לא את קלקלתכם מבקש אני, אלא את טובתנו, טובת הדמוקרטיה. עיתונות חזקה ואיכותית היא מרכיב חשוב בעוצמתה של חברה דמוקרטית.
