מה עולה ומה יורד? אם מפקד המחוז מפכ"ל המשטרה או השר לביטחון פנים היה מודיע במהדורת החדשות המרכזית כי ה"פעילות" ברחובות ארצנו גדלה ב- 15%, סביר להניח שכאזרחים לא היינו מתפעלים כל כך, וככתבים לא כל שכן. היינו דורשים פרטים. מה בדיוק עלה? נטיעת עצים או פריצות? פעילות התנדבותית ועזרה הדדית או מעשי שוד? תאונות דרכים או תמיכה וערבות הדדית בין שכנים?
הכמות עצמה של הפעילות, כשהיא נמדדת לבדה, לא אומרת דבר וחצי דבר לגבי השאלה אם החיים ברחובות ארצנו הופכו לטובים או גרועים יותר. בכלכלה כמובן הדבר אינו שונה. מושגים כ"יותר" או "פחות" אומרים מעט מאוד, אלא אם אנו יודעים מה עלה ומה ירד. אבל איכשהו התמ"ג מצליח, ככל שעובר הזמן, להנחיל בנו קהות חושים קולקטיבית, שבה שאלות בסיסיות מעין אלו נשאלות רק לעיתים נדירות.
יש לומר, שהתמ"ג כשלעצמו אומר מעט מאוד. התמ"ג הינו פשוט אמת מידה של התפוקה הכוללת (הערך בדולרים של מוצרים ושירותים מוגמרים), והוא מניח שכל מה שמיוצר הוא על-פי הגדרה "טובין" (goods). הוא לא מבחין בין עלויות לרווחים, בין פעילויות יצרניות להרסניות או בין פעולות ברות קיימה לכאלה שאינן.
אמת המידה המרכזית לשגשוג של המדינה על-פי התמ"ג עובדת למעשה כמו מכונת חישוב שיודעת לבצע רק חיבור אבל אינה מסוגלת לחסר. לכל דבר שמתרחש בשוק היא מתייחסת כאל רווח למין האנושי, והנה מתעלמת לחלוטין מכל מה שקורה מחוץ לממלכת חילופי הכספים, בלי קשר לחשיבותם של הדברים לאיכות חיינו.
רגע אחד, למה תמ"ג? על-פי הסטנדרט המעוות והמוזר הזה של התמ"ג, הגיבור הלאומי של הכלכלה שלנו הוא חולה סרטן סופני שנמצא בתהליך גרושים יקר. המאורע השמח ביותר בחיינו הוא רעידת אדמה, סופת הוריקן או צונאמי. הסביבה הרצויה ביותר עבורנו ועבור ילדינו הוא אזור מזוהם בפסולת רעילה שיעלה מיליארדי דולרים לנקותו. כל אלה כמובן תורמים לתמ"ג, בגלל שהם גורמים לכסף להחליף ידיים. למה הדבר דומה: לעסק שיחזיק בגיליון מאזן כספי רק על-ידי חיבורם של כל "העברות הכספים," בלי להבחין בין הכנסה להוצאה או בין נכסים לחובות.
הפרוורטיות הזו של התמ"ג משפיעה למעשה על כל חלקי החברה. ב- 1993, וויליאם ג'י. בנט (William J. Bennett), שהיה שר החינוך בממשלו של רייגן, פרסם מחקר על שקיעה ודעיכה חברתית. הוא קרא למחקר זה "האינדקס של סימנים תרבותיים מובילים", קונטרה מכוונת לדוח הכלכלי העונתי בעל השם הדומה מטעם משרד המסחר. כוונתו היתה לפרט את השחיקה החברתית שהתרחשה אפילו כאשר המדדים הכלכליים של האומה עלו.
העובדה המוזרה שבולטת לעין מרשימת המלאי העגומה של בנט לגבי פשע, גרושים, התמכרות לתקשורת ההמונים, וכל השאר מרעין בישין, היא שרוב הפריטים המצויים בה, למעשה מעלים את התמ"ג.
וכך אנו למדים מהעבודה הזו, שניתן לומר בעצם שהשם האחר של הצמיחה יכול להיות התדרדרות חברתית. גרושים, לדוגמא, מוסיפים כמה לירות לחשבונות של עורכי הדין, וכך הצורך בבית שני מעשיר קצת את חשבונות הבנק של מתווכי הדירות וברוני הנדל"ן, הצורך בתחבורה נוספת מעשיר קצת את נהגי המוניות וייעוץ עבור הילדים מעשיר שוב את חשבון הבנק של הפסיכולוגים הפרטיים על חשבונה של המשפחה ההרוסה, וכן הלאה.
סביר להניח שרק עורכי הדין המתמחים בגרושים עולים בוודאי כמה מיליארדי דולרים בשנה, ויתכן שהרבה מעבר לכך. גרושים גם מספקים דחיפה משמעותית לענף הנדל"ן, כפי שאמרנו. "לרוע המזל, גרושים הם חלק גדול בעסק שלנו. פירושם מכירת [בית] אחד ולפעמים קנייתם של שניים": ציטוט מפיו של סוכן קרקעות בפרבר בשיקגו ל'שיקגו טריביון'.
באופן דומה, הפשע תרם להתפתחותה של תעשיית מניעת הפשע והביטחון עם הכנסות בסך למעלה מ- 65 מיליארד דולר בשנה. מכשיר לנעילת מכוניות הנקרא "האלה" מוסיף לבדו 100 מיליון דולר בשנה לתמ"ג. אפילו אירוע מבעית כמו הפיצוץ של הבניין הפדראלי באוקלהומה הופך לתוספת כלכלית על-ידי החישובים המוזרים של התמ"ג. "אנליסטים מצפים שהמחירים המשותפים [של חברות שמייצרות ציוד נגד פשע] יעלו במשך החודשים הבאים," דיווח ה'וול סטריט ג'ורנל' זמן קצר לאחר הפיצוץ, "כאשר חששות לביטחון יתורגמו לחוזים".
בנט ציטט את הסטטיסטיקה המצמררת לפיה בני נוער מקדישים בממוצע כשלוש שעות ביום בצפייה בטלוויזיה, וכחמש דקות ביום ביחידות עם אבותיהם. אבל מה לעשות, כשילדים מדברים עם הוריהם הם לא תורמים מאומה לתמ"ג. בניגוד לכך, MTV עוזרת להפוך את אותם הילדים לצרכנים נלהבים שמעלים את התמ"ג.
אפילו אותן אמהות נערות שאינן נשואות מביאות צרכנים חדשים קטנים לעולם (והם מצטרפים במהירות ל"שוק הילדים" ואחר כך ל"שוק הנוער," שביחד מוסיפים 200 מיליארד דולר לתמ"ג). לכן בעוד אנשים שמרנים מבחינה חברתית כמו בנט מקוננים בצדק על הדעיכה החברתית של האומה, שותפיהם המעודדים את השוק החופשי מסתכלים על אותה תופעה מבעד לעדשות התמ"ג ופותחים את בקבוק השמפניה.
דבר דומה קורה לסביבה הטבעית: ככל שהאומה מכלה את משאביה הטבעיים, כך התמ"ג צומח. זו הפרה של העקרונות הבסיסיים של הנהלת חשבונות, בכך שזה מצייר את צמצום ההון כהכנסה עכשווית. אף איש עסקים לא יבצע שגיאה גסה כל כך. כשחברת נפט קטנה קודחת באר נפט בטקסס, היא מקבלת הנחת התרוקנות נדיבה במיסים, כהכרה בהפסד שלה. אבל אותו קידוח בדיוק מופיע כרווח לאומה בתמ"ג. כשארצות הברית דגה ומשאירה שרידים בודדים מאוכלוסיות הדגים, זה מופיע בספרי החשבונות הלאומיים כבום כלכלי - עד ששדות הדיג קורסים. כפי שהכלכלן הרמן דלי, שעבד בבנק העולמי מנסח זאת, מערכת הנהלת החשבונות הלאומית מתייחסת לכדור הארץ כאל עסק בפשיטת רגל.
הוסיפו זיהום לדף מאזן החשבונות הפרוורטי הזה ונדמה שמצבנו רק נהיה טוב יותר, טוב מאי פעם. למעשה, זיהום מופיע כרווח פעמיים: פעם כשהמפעל הכימי, לדוגמא, מייצר אותו כתוצר- לוואי ופעם נוספת כשהאומה משקיעה מיליארדי דולרים לנקות את אזור הזיהום הרעיל שנוצר כתוצאה מכך. זאת ועוד, ההוצאות הנוספות שנגרמות כתוצאה מהדרדור והדלדול הסביבתי - כמו הוצאות על תרופות שנובעות מזיהום אוויר - גם הן מופיעות כעלייה בתמ"ג.
סוג זה של ניהול חשבונות "מאכיל" את האומה בכך ששמירה על המשאבים והגנה על הסביבה הטבעית חייבות לבוא על חשבון הכלכלה, בגלל שהתוצאה יכולה להיות תמ"ג נמוך יותר. זה כמו להגיד שרזרבת הון נגד ירידת ערך חייבת לבוא על חשבון העסק. להפך, רזרבות הון היא חיונית להבטחת עתידו של העסק. להתעלם מכך פירושו לבלבל לקיחת הלוואה לעתיד עם הרווח עצמו. שימור משאבים עובד באותו אופן, אבל ניהול החשבונות הפרוורטי של התמ"ג מסתיר את העובדה הבסיסית הזו.
לא פחות חשוב הוא האופן שבו התמ"ג מתעלם מהתרומה של התחום החברתי - כלומר, התפקיד הכלכלי של משקי- הבית והקהילות. זהו המקום שבו מתבצעת הרבה מהעבודה החשובה ביותר באומה, מטיפול בילדים ובאנשים מבוגרים ועד לעבודה התנדבותית על מגוון צורותיה. זה הדבק החברתי של האומה. אבל בגלל ששום כסף לא מחליף ידיים בנחלה זו, היא בלתי נראית לכלכלה הקונוונציונאלית. התמ"ג כלל לא מחשיב אותה - ומשמעות הדבר, שככל שהמשפחות והקהילות שלנו מתפרקות וסקטור שרות רשמי בא במקומם, כך התמ"ג עולה, וכתבי הכלכלה משמיעים תרועות שמחה.
הורות הופכת למעונות יום, שיחה חברית במטבח הופכת לבתי חולים פסיכיאטריים, פסיכולוגים בתשלום ולוידיאו, עינם הפקוחה של השכנים הופכת למערכות אזעקה, מאבטחים ולקציני משטרה, הארוחה המשפחתית הופכת למקדונלד'ס, בכל רובדי החיים, הדברים שאנשים נהגו לעשות למען ויחד עם אחרים הפכו לדברים שהם צריכים לקנות. מעונות יום מוסיפים 4 מיליארד דולר לתמ"ג. מכשירי וידאו וציודי בידור דומים מוסיפים 60 מיליארד דולר.
אלה הן רק הבעיות הברורות ביותר.אולם יש כמובן גם בעיות אחרות, לא פחות חמורות. התמ"ג מתעלם לחלוטין מחלוקת ההכנסה, לדוגמא, כך שרווחים עצומים בצמרת - כפי שנעשו בשנות ה- 80' - מצטיירים כשפע חדש לכל. הוא לא מבצע שום הבחנה בין האדם במשרת ההיי-טק הבטוחה לבין עובד הצווארון-הכחול שחייב לעבוד בשתי משרות בשכר נמוך. התמ"ג מתייחס לשעות הפנאי ולזמן בחיק המשפחה באותו אופן שבו הוא מתייחס לאוויר ולמים: כחסרות כל ערך. כאשר הצורך במשרה שנייה מוריד את הזמן הפנוי למשפחה או לקהילה, התמ"ג מתעד את ההפסד הזה כרווח כלכלי.
וישנו גם הנושא של התמכרות לצריכה. הפונדמנדליסטים של השוק- החופשי נוטים לתקוף את מבקרי התמ"ג כ"אליטיסטים". אנשים קונים דברים בגלל שהם רוצים אותם, הם אומרים, ומי יודע טוב יותר מהאנשים עצמם מה מוסיף לאיכות החיים? זה טיעון קצר ומשכנע. אבל האם האמת באמת כה פשוטה?
כ- 40% משותי המשקאות החריפים עוברים את גבולות ה"מתינות" שמוגדרת כ- 2 משקאות ביום. ניצול לרעה של כרטיסי אשראי הפך כל כך נפוץ ש"לווים אנונימיים" מקיימים 45 פגישות בשבוע באזור מפרץ סן-פרנסיסקו, בארה"ב לבדה.
קרוב ל- 50% מהאמריקנים מחשיבים עצמם כבעלי משקל עודף וכשחושבים על תעשיית הדיאטות בעלת ההיקף של 32 מיליארד הדולר, התמ"ג נראה באמת מוזר וקצת עייף. הוא מביא בחשבון הן את האוכל שאנשים היו מעדיפים שלא לאכול, והן את המיליארדים שהם מוצאים כדי להיפטר מהקילוגרמים שהתווספו כתוצאה מכך. ואם זה לא מספיק אז החולה שעובר ניתוח מעקפים הופך כמעט למטפורה של המדד הלאומי לרווחה. התחפר בשומן, שלם את התוצאה, חבר את השניים יחד, הכלכלה גדלה בעוד קצת ובא לציון גואל.
להלן דוגמא נוספת מארה"ב: משפטו של או. ג'יי. סימפסון. כשה-'וול סטריט ג'ורנל' עשה תחשיב וחיבר את ההוצאה על הצוות המשפטי של סימפסון (20,000 דולר ביום), ההוצאות של רשתות הטלוויזיה, הפסלונים של או.ג'יי. וכל השאר, הוא קיבל תוספת של כ- 200 מיליון דולר לתמ"ג, שעליה יוכלו הפוליטיקאים לקחת קרדיט ב- 1996. "התמ"ג של משפט או.ג'יי. עובר את זה של, לדוגמא, גרנדה," טענה הכותרת של כתבת המגזין.
זאת ועוד: יש לציין, כפי שכתבתי בכתבה אחרת, שהתמ"ג הגיע היום למעמד של טוטם. פוליטיקאים ועיתונאים מזכירים אותו כל הזמן, בצורה ישירה או כאמור ע"י קרוביו ה"צמיחה" וה"עלייה ברמת החיים".
לא קשה לראות כאמור את הפגם בשימוש בתמ"ג כאמת מידה להתפתחות או רווחה. אם משפחתך הוציאה יותר כסף בשנה שעברה, לא משתמע מכך שהיתה זו שנה נהדרת. להפך, יתכן שזו הייתה שנה איומה בכלל. אולי בדיקה שגרתית אצל הרופא הובילה לגילויו של גידול סרטני ולטיפול כימותרפי. או שרעידת אדמה פגעה בביתך והיה הכרח לתקנו.
היא בהחלט לא היתה שנה ממש טובה אם הצורך בהוצאות גדולות נגרם על-ידי הכלכלה עצמה - למשל אם העומס הגדל בכבישים הסתיים בכיפוף בפגוש מכוניתך ולהוצאות גדולות יותר על דלק בנסיעה.
תמ"ג כאמת מידה – האמנם? כאמת מידה לביצועים כלכליים ולרווחה, התמ"ג כולל לפחות ארבע שגיאות קשות:
1. התמ"ג מחשיב, כפי שראינו למעלה, כל הוצאה כספית כתוספת לרווחה ולאיכות החיים בלי להתחשב במהות ההוצאה או בתוצאותיה.
2. התמ"ג, כפי שציינו גם כן, מתעלם מתפקודים כלכליים שנמצאים מחוץ לתחום של עסקות כספיות.
3. התמ"ג מתייחס לעתיד כאילו גם לו אין כל ערך, כל מה שמשנה הוא ההווה. ההשלכות של הפעילות הכלכלית העכשווית שלנו על ילדנו ועל נכדינו לא נלקחת בחשבון.
4. התמ"ג מתעלם לחלוטין מחלוקת ההכנסה. אפילו אם נניח שהתמ"ג מייצג שפע של דברים טובים, הוא לא יכול להיות בעל השפעה כזו אם לא כולם מתחלקים בשפע זה. אם הכלכלה גדלה, אך הרווחים הולכים בעיקר לאלה שזקוקים להם הכי פחות, התוצאה היא גדילה חומרית, אבל לא התקדמות כלכלית. זה נכון אפילו במונחי הכלכלה המקובלים. עבור מייקל ג'ורדן או ביל גייטס עוד אלף דולר הם בסך הכול כסף לטיפ. עבור משפחה הנאבקת לחיות ממשכורת מינימום, עשירית מהסכום הזה יכולה להוות את ההבדל בין מקרוני לבין ארוחה מזינה במשך הרבה לילות.
על תמ"ג ופרוזק לסיכום נאמר שבמצב עניינים מעין זה, אפשר להתחיל להבין מדוע פוליטיקאים מעדיפים לדבר על צמיחה במקום על מהם בעצם מרכיביה ומה משמעותה הפרוורטית, שלא לומר קניבלית של הצמיחה הזו, ומדוע 'פרוזק' לבדה מוסיפה למעלה מ- 1.2 מיליארד דולר לתמ"ג, כשאנשים מנסים להרגיש טיפה יותר טוב בתוך ים הקדמה הזה.