סוריה אינה מהווה איום על ישראל, וזאת במידה מרובה הודות ליתרון הטופוגראפי המכריע של ישראל כשבשליטתה רמת הגולן. בירתה של סוריה פרושה בעמק ונשקפת ממרומי הגולן, כרמז גס למה שעלול לקרות לסוריה אם תעז להתגרות בישראל.
עם זאת, סוריה מאיימת במפורש ובעזות מצח על ישראל החזקה, איום ברור [שצריך להבהירו רק בגלל התחמקות תמוהה של מי מאנשי השמאל בישראל להביט אל הדברים נכוחה]. ועל כן תבוא ההבהרה כלהלן: אסד הבן אומר מה שלא העיז לומר אביו - "אם לא תקיימו עמי משא-ומתן לשלום [קרי: ויתור על רמת הגולן עד הכינרת] - תהיה מלחמה בין סוריה לישראל".
היתרון של ישראל אינו מצטמצם בטופוגרפיה שהוענקה למדינה ע"י הטבע [פני כדור הארץ], אלא הוא גם בטכנולוגיה, בכלכלה, במדע ובכל תחומי החיים. משמע, בהנחה היפותטית כי ייכון שלום בין ישראל לסוריה, לא תצמח לישראל משלום זה שום תועלת, אלא רק ייגרם לה נזק.
ואלה נזקי השלום הצפויים:
1. היתרון הטופוגרפי עלול להתבטל אם ויתור על רמת הגולן - אותו דורשת סוריה כתנאי מקדמי - יהיה לעובדה מוגמרת. באין יתרון זה, תחזור ישראל לתלות ברצון הטוב של סוריה וצלפיה, ויסבלו מכך בעיקר אותם קיבוצים ויישובים אחרים הממוקמים בקרבת הכינרת, שידעו סבל ופגיעות ברכוש ובנפש בטרם כיבוש רמת הגולן.
2. הסכם שלום מטבעו הוא דו צדדי, ובמקרה זה לא יהיה לסוריה שום סיכון באי קיומו של ההסכם מצד ישראל, דבר שאי אפשר לומר כי יתקיים גם בכיוון ההפוך. הסיבה לכך היא שבעוד בישראל מתכונן מאז קיומה משטר דמוקרטי יציב ותרבות שלטונית מערבית נאורה, סוריה היא מדינת טרור לא רק מבחינת היותה קן צרעות של מחבלים, אלא גם באופן שליטת המיעוט העלאוי המהווה כ- 17% בלבד מכלל הסורים - על ההמון, שליטה בכוח ובאמצעות חיסול פיזי של כל התנגדות. במצב כזה הסיכוי להפיכה גבוה, ולא רק שאסד הבן לא יקיים בעצמו את התחייבויותיו הכתובות, אלא קל וחומר - ישתמט מהתחייבויות אלו מי ש[לדוגמא] ירצח אותו כדי לרשת את מקומו.
3. בכל מערכת של יחסי תעשיה ומסחר בין ישראל לבין סוריה, ברור לחלוטין מי יהיה הנהנה ומי יהיה החסר, מי התורם ומי הנתרם. ישראל תמצא את עצמה משקיעה באויב פוטנציאלי מיליוני דולרים - דבר שיזרז את המלחמה הבאה, בדומה לרובים שחילקו ממשלות ישראל לפלשתינים [ולא חשוב כלל האם חולקו להם ממש רובים, או שניתנו להם אמצעים אחרים לרכישת הרובים - כסף ישיר, "החזרים", וכל סיוע שווה-ערך לכסף שתורגם בקלות על-ידי השלטון המושחת לטובות הנאה לשליטיו ולרכישת אמצעי מלחמה].
4. בכל ענייני תרבות ומדע - יחסי שלום עם סוריה רק יהוו נטל מיותר על ישראל.
5. מבחינה מדינית בינלאומית, סוריה אמורה להרוויח משלום עם ישראל בכך שהיא כבר לא תוגדר במהותה - מדינת טרור - אלא תישען על ההכשר שתקבל מישראל כמדינה שוחרת שלום. זה אומנם אבסורד, אך לא אבסורד יותר מהענקת פרס נובל לשלום - ליאסר ערפאת... בהכשר זה סוריה תעשה שימוש יעיל לרכישת אמצעי מלחמה, ואף תוכל לשקם את חיל האוויר שלה, דבר שאינו בטובת ישראל, בלשון המעטה.
6. הבחינה האחרונה שצריכה להידון היא המוסרית. ובכן, ככל שערך השלום משדר מוסר חיובי, שלום עם רודן אכזר כלפי עמו ועם עם אכול שנאת יהודים המושרשת עמוק בתודעתו, אינו מוסרי אלא הוא היפוכו הגמור של מוסר, בכל הגדרה שתהיה ל"מוסר".
זאת ועוד, אין דרך אחרת להתחיל במו"מ לשלום עם סוריה זולת דרך שבה יובהר במפורש לאסד הבן כי האיום שלו פעל ונשא פרי, דבר שילמד אותו דבר-מה לגבי יחסים עתידיים עם ישראל, שמבינה, כך יחשוב, רק את שפת האיומים, הכוח, הפגזים והטילים. השלב הבא בהתנהגותו של השליט הסורי [כן, גם אחרי ה"שלום"] הוא די ברור. לאחר איומיו, ישראל נכנסה למבוי סתום וחובה עליה לדחות בתקיפות ובנחישות את הצעתו של אסד למשא-ומתן ולו מהסיבה האחרונה.
לאור כל האמור לעיל, האיום העיקרי של סוריה כלפי ישראל אינו איום במלחמה, אלא איום בשלום עמה.
