בית כנסת אי שם בעיירה מזרח אירופאית לפני כמאה שנה. דמויות שחוחות ממשא החיים נפלטו בזה אחר זה אל חצר בית הכנסת. הקבוצה הילכה בעצלתיים. איש איש ומשאו, איש איש והחבילה שלו. החיים אינם קלים. בעודם צעירים היו שחים על כך בינם לבין עצמם, תוך תקווה כי שינוי פתאומי יפציע אל חייהם. עם השנים כבר לא היה צורך לדבר על הנושא. החיים פעמו מתוכם במאמץ, ואילו הקושי גלש ואפף את ישותם.
באותו יום קדוש, שמש חמימה היטיבה עם פרקי העצמות הדואבים. חג היום, שמחת תורה, והם רקדו לכבוד התורה. רבים מהם נזהרו שלא לקרוע את הנעליים המטולאות, ורוחם היתה מעט עולצת, הן מפני החג, שמחת התורה, והן מפני שהמתינו בקוצר רוח ליוסל הסנדלר, אשר נטל על עצמו את המשימה רבת המשמעות: ללמוד משכניהם הגבירים את סוד השמחה.
יוסל היה מחייך בכל עת ובכל שעה, עד שיש אומרים כי חייך עוד לפני שהבין מדוע. רבים מבני מעמדו ביכרו להתחלף עמו, אם כבר להיות עני, מדוע לכל הפחות לא להיות מאושר? היו מהרהרים בינם לבין עצמם ותוך כדי כך תוהים, אם העניות היא זו שאילצה את יוסל להיות שרוי בשמחה כדי להכהות את עוקצה, או שמא באושרו הפנימי בז הוא לעושר ולממון ולפיכך הרי הוא עני. כך או כך, יוסל הוא זה שנבחר על ידם בשנה שעברה להשתתף בריקודי שמחת תורה של בית הכנסת של הגבירים, וללמוד מה הסיבה שהם כל כך שמחים בשמחת תורה. הם החליטו כי אם ממון אין בכיסם, לפחות ירקדו כבעלי ממון, לכבוד נותן התורה ולכבוד התורה.
יוסל הוא זה שניסה להמריצם לרקוד במרץ בשנה שעברה, והם הביטו לעברו בעיניים כבויות שאין בהם מאום. אינני מבין, התפרץ לעברם, מדוע אינכם עולזים, שמחים, ורוקדים, חג היום יהודים, מה זה היה לכם! ראו כיצד עולזים ושמחים אחינו בבית הכנסת של ה "גבירים" מדוע לא נשמח גם אנחנו כמותם?
הוסכם והוחלט שבשנה הבאה, יוסל בכבודו ובעצמו ישתתף בהקפות הנערכות בבית הכנסת של ה "גבירים", כדי לעמוד על סודן. אולי יגלה לעצמו ולנו דבר מה שיעזור לנו.
עתה היה יוסל מתקרב כנגדם, מבושם מיין, מהלך ברגלו האחת ורוקד ברגלו האחרת. גיליתי את הסוד לשמחה אצל הגבירים: "יין", קרא בקול גדול, יין זה כל ההבדל.
לעיניהם המשתאות של ידידיו, עמד ותיאר את חבית היין הכבירה הניצבת בפאתי בית המדרש של הגבירים, וכל הרוצה לוגם ממנה כאוות נפשו. אתם מבינים? מי ששמח, הופך שמח עוד יותר, ומי שעצוב, הופך שמח על כך שהוא לא עצוב עוד יותר. יהודים, יין! יין! , ויוסל פצח בריקוד בטיבורה של העיירה.
בערב שבת גילגל יוסל חבית ענק בעזרת מתפללים אחדים, והציבה בפאתי בית הכנסת. הוכרז, כי בכל מוצאי שבת יביא כל אחד מן המתפללים כוסית עם שאריות היין שקנה לכבוד שבת קודש, ירוקן אותה אל החבית, ובעזרת ה' עד שמחת תורה הבא תתמלא החבית, והם ירקדו כדת וכדין, כמו "גבירים". כל כך פשוט, איך לא חשבו על זה קודם!
לא היה איש ממתפללי בית הכנסת שהשתמט מן המשימה לשפוך יין לחבית, אם ברצון ואם מפני הבושה. דומה היה כי פנים חדשות באו לבית הכנסת. החבית היתה כמו רקדן הניצב על משמרתו וממתין לאות התזמורת. בכל עת שבאו לבית הכנסת הביטו בחבית היין, וידוע ידעו כי בשמחת תורה הבא עליהם לטובה הם ירקדו כפי שלא רקדו מימיהם.
בהגיע ליל שמחת תורה, נהרו הכל אל בית הכנסת, צוהלים ושמחים, כוסיות בידיהם ונהרה על פניהם. העצמות הדואבות נשכחו, עמל החיים נשכח באחת, קמטי המצח קרנו באושר כמו היו יצירת אומנות, ובעיניים הכבויות הוצתה אש. שמחת תורה. יוסל כובד בפתיחת החבית ובמזיגת כוסיות היין לכל המתפללים. היה ביניהם כבוד הדדי. הם המתינו בסבלנות עד שאחרון הילדים יזכה לקבל לידיו את כוסית היין הנכספת. או אז, כולם יחד בירכו בקול רם ו...
התדהמה והאכזבה היו מנת חלקם בערבוביה, לזה הם לא ציפו.
הילדים הביטו משועשעים קמעא בהוריהם שאגרו חבית מים עם טעם קלוש של יין במשך שנה שלמה ... רבים מן המתפללים כבשו עיניהם בקרקע. כל אחד חשב רק על עצמו, רק הוא יביא במהלך השנה כוסית מים, במקום כוסית יין. אף אחד לא ישים לב לכך, שהרי כולם מביאים יין, אז לא נורא אם מעט מים שלו יתערבבו עם היין של כולם. אותה שנה הם לא שתו יין, אבל הם למדו לקח לכל החיים.