יש נוהגים לחשוב שחירות תמיד היתה מוטו של התרבות המערבית. הרעיון של ציבור אזרחים חופשי מזוהה בדרך כלל עם המושג היווני העתיק של דמוקרטיה, הממשיך להתפתח מאז ועד עתה. הצעדה לחירות, לפי תפיסה זו, היוותה את יקיצתה ההדרגתית של האנושות.
אולם לב לבו של רעיון חופש הדיבור, כפי שכתב השופט בדימוס חיים ה. כהן, טמון כבר במחשבת ישראל ואת ניצניו ניתן לזהות אצל נביאי ישראל. בספרו "זכויות אדם במקרא ובתלמוד", בהוצאת האוניברסיטה המשודרת, כותב חיים ה. כהן: "המשפט המקראי העתיק, העומד ביסוד המסורת היהודית, עשיר מאוד בגילויים של חופש הדעה והדיבור, אפילו של חיוב לומר את אשר מהרהרים בלב". במצב דברים מעין זה עצוב לראות ולקבוע את הידרדרותה של התקשורת בארץ.
וקצת על היסטוריה בלב לבה של החירות שוכן החופש לדבר. לדבר בינינו לבין עצמנו. לדבר, כלומר לתקשר. כשהחלה לפעול תקשורת ההמונים הראשונה בעולם - העיתונות הכתובה, התברר ש"חופש הדעה" לא הספיק בשביל להבטיח דיבור חופשי ונולד המושג המתקדם יותר של חופש הביטוי. בסעיף 19 בהכרזה האוניברסלית לזכויות האדם של האו"ם מ- 1948, כתוב בין השאר: "לכל אחד יש זכות... להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולחפש, לקבל ולתת מידע ודעות בכל מדיה בלא להתחשב בגבולות".
חצי מאה עברה, ולאחר החתימה של ההכרזה האוניברסלית לזכויות האדם, לאזרחים יש כיום גישה לכמות מידע עצומה. מאות עיתונים ומגזינים נמצאים כיום בהישג ידנו. מספר ערוצי הטלוויזיה מתקרב ל- 5,000. רשת ה- CNN משדרת חדשות בזמן אמת מכל העולם, 24 שעות ביממה.
האינטרנט מתפתח בצורה מסיבית ומלא במידע. עד כדי זיהויו כאוטוסטרדה של מידע, אשר חצתה כבר לקראת סוף שנת 2000 את גבול השני מיליארד דפי רשת, מאות מיליוני אתרים, עשרות מיליוני משתמשים ועשרות מיליוני מחשבים מארחים בפריסה כלל עולמית והפכה בכך בעצם למאגר המידע הגדול ,הזמין והיחיד מסוגו בעולם בתחום מקורות המידע. קל להסיק, באווירה זו, שהמאבק הממושך לחופש הדעה, הדיבור והביטוי נגמר. אבל הוא לא... נהפוך הוא!
התקשורת והתאגידים - חופש ביטוי, האמנם? ב- 20 השנים האחרונות התפתח מצב חסר תקדים בעל השלכות חמורות עבור הדמוקרטיה וחופש הדיבור: הופעתם של קרטלי התקשורת העולמיים והלאומיים. זרם המידע ברחבי העולם כולו נשלט על-ידי מספר הולך ומצטמצם של תאגידי תקשורת רב-לאומיים שבראשם תשעה ענקים: טיים-וורנר, דיסני, AT&T, סיגראם, סוני, ברטלסמאן, ג'נרל אלקטריק, ויאקום, ותאגיד החדשות של רופרט מרדוק.
כוחם העצום של תאגידי התקשורת הענקיים נמצא בשילוב האנכי שלהם. הם יכולים להפיק סרט ולהפיץ אותו דרך רשת בתי הקולנוע שבבעלותם המלאה או החלקית, לקדם את המכירות שלו על-ידי רשת הטלוויזיה שלהם, לנגן את פס-הקול של הסרט בתחנות הרדיו שלהם, ולמכור את המוצרים הנלווים לסרט בפארקי השעשועים שלהם. יצירה יכולה להיכנס לרשת אנכית זו בכל נקודה ולהישלח לכל כיוון שהוא. סרט הופך לספר, אחר כך לסדרת טלוויזיה, למשחק וידאו, מתקן בפארק.
בינם לבין עצמם, לענקי התקשורת יש את האמצעים להפיק זרם בלתי פוסק של משקפיים חברתיים, לטפח אותם, להזין אותם, לעסות אותם, ולדאוג שימשיכו ליצור תהודה בדעת הקהל. ולמעט מספר מועט של אזורי פרא שנשארו פה ושם (טלוויזיה ציבורית, רדיו פירטי, מגזינים בשוליים, אתרי אינטרנט שלא נחקרו) תאגידי הענק התקשורתיים, בדומה לאחיהם התאגידים האחרים, השתלטו כמעט לגמרי על נוף המחשבה העולמי והפכו אותו לפארק נושא - גרסה עליזה, מפחידה ואחידה של לאס וגאס של הנפש. מה המשמעות של חופש הדיבור בסוג זה של אווירה נפשית? כמה מידע ניתן לנו כאזרחים?
תפקידה של התקשורת כיום במקרה הטוב הוא למכור פרסומות ולשטוף את המוח, במקרה הפחות טוב הוא לשמור על האתרוגים ועל מיטיביהם המושחתים. תפקיד התקשורת כיום אינו בשום פנים ואופן לחשוף את האמת או לשמש ככלב שמירה לדמוקרטיה.
כולם שמעו על "מלך האריות", אבל מי שמע על משבר החוב העולמי, ש- 19 אלף ילדים מתים בגללו כל יום? או על ה- MAI? מתי בפעם האחרונה שמעתם בתקשורת דיון רציני על משבר המים של ישראל או על אפקט החממה או על הקשר בין המדיניות הכלכלית לבעיות החברתיות? אם מספרים לנו על הבעיות לא מתייחסים לסיבות להן. משאירים אותנו מבולבלים על-ידי הצפתנו במידע זבלי. האדישות שמתפתחת כתוצאה מכך משרתת היטב את הפוליטיקאים ואת ההון שלא מעוניינים בחברה אזרחית חזקה שתפקח עליהם. זה מצב שאסור לנו להשלים עמו.
התקשורת בישראל בישראל הקימה המדינה לעצמה קרטל כבלים ענק. יש לומר ללא מתחרים, ושאין עליו בעצם שום פיקוח ממשי. היקף השליטה שלו בשוק הוא כבר עכשיו מהגדולים בעולם: למעלה מ- 70% מהאוכלוסיה, שהם כמיליון ומאה וחמישים אלף מנויים.
מה שהחמיר עוד יותר את המצב הישראלי הזה, המיוחד במינו, הוא העובדה שקרטל הכבלים הישראלי קשור קשר אמיץ אל המונופול התקשורתי ששמו ידיעות אחרונות. עיתון זה, הנמצא בבעלותן של שתי משפחות, (מוזס ופישמן) שולט ב- 72% מנפח העיתונות הארצית הכתובה (אחוזים גבוהים יותר מ"יומון העם" הסיני). בשאר התקשורת נמצא עוד משפחות כמו שוקן (הארץ), נמרודי (מעריב) ורקנאטי (תבל וטלעד).
זאת ועוד, מידת הפלורליזם ועקרונות של חופש הביטוי בעיתונות הכלכלית הישראלית, משתווה למעשה למידת הפלורליזם הדתי הקיים בדיונים של מועצת חכמי התורה של האגודה. במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר על מידת הפלורליזם המחשבתי השורר בשיח הציבורי והכלכלי הישראלי.
הדיון הציבורי בתחום זה הוא תעודת עניות לעיקרון חופש הביטוי ופלורליזם מחשבתי שצריך לאפיין סדר יום דמוקרטי. אגב זהו לא רק המצב בישראל, כי אם גם במידה פחותה יותר באירופה ובאותה המידה בארצות הברית, שלמרות הכול אפילו שם - בערש הקפיטליזם והתאגידים - יש מידה רבה יותר של פלורליזם מחשבתי וחופש הביטוי גבוה יותר.
בגלל האמור לעיל, שוק העבודה העיתונאי בישראל הפך בשנים האחרונות, ובין היתר הודות ל"תרומתו" של בית הדין הארצי לעבודה, לשוק מעמדי שבו קיימות שתי קבוצות. קבוצה אחת ומצומצמת של סלבריטאי תקשורת, אליטת כוכבים - "טאלנטים" בשפת הענף, המשתכרים סכומים גבוהים מאוד וזוכים להטבות ניכרות. חלק מהכוכבים הללו חצו את החומה שאמורה להפריד בין העיתונות המקצועית לבעלות הכלכלית והפכו בעצמם לטייקוני תקשורת בעלי עניין - לדוגמה יעקב אילון, ניסים משעל, גדי סוקניק, אילנה דיין ורבים אחרים.
מתחתם נמצא פרולטריון עצום ומפוחד של עיתונאיות ועיתונאים המשתכרים שכר זעום, בעלי סל זכויות מצומק, ששוק התקשורת המאופיין בבעלויות ריכוזיות וצולבות מצמצם מאוד את אפשרויות התעסוקה שלו ואת היכולת לעבור מכלי תקשורת אחד למשנהו ועל-ידי כך פוגע בעצמאותם ובמעמד המקצועי של העיתונאים. התקווה שאי התלות, העצמאות, הפרופסיונליות והאתיקה של עיתונאיות ועיתונאים מן השורה יעמדו בפני לחצי בעלי השליטה הכלכלית בעיתון היא תקוות שווא לא מציאותית.
אז מה עושים? על פניו, המאבק למען מדיה-קרטא - המאבק בשאלה מי ישלוט בהפקה ובהפצה של תוכן במאה ה- 21 נראה כמו קרב לא הוגן. מצד אחד עומדים תאגידי התקשורת הענקיים וקובעי תקנות הממשל. מן הצד השני עומדת קואליציה רב-גונית של סופרים, אמנים, אקדמאים, ורשת רופפת של פעילים בארגונים לא ממשלתיים מתחומי התקשורת ואיכות הסביבה. אבל לצד החלש יש כמה כלים טקטיים אפקטיביים באמתחתו:
הקמת עיתונות אלטרנטיבית מקומית - להפצת רעיונות לאנשים ברחוב. ההפצה יכולה להיות מבוצעת על-ידי חסרי בית וארגוני מתנדבים.
חיזוק הרשת ומרכזי תקשורת עצמאיים באינטרנט. הקמת רשתות תפוצת e-mail בנושאים שונים - מאפשרת לדוגמא כמות גדולה של רעיונות ותכנון מיזמים דוגמת ההפגנות נגד ארגון הסחר העולמי בנובמבר 1999.
שבוע ללא טלוויזיה - כדאי להתחיל לחשוב ברצינות על שבוע של חרם צרכנים - שבוע של החרמת הטלוויזיה - והעלאת המודעות לנזק שיש לה על היכולת שלנו להבין ולראות את המתרחש בעולם.
ניתן להיכנס לפורומים באינטרנט ולתוכניות מאזינים ברדיו - ודרכם להפיץ תכנים בצורה בלתי אמצעית.
יש לשאוף ולהילחם על העברת תקציבים לתוכניות טלוויזיה ורדיו קהילתיות. הסדרה בחקיקה של נושא ביזור הכוח בעיתונות - הגבלת אחוזי הקוראים לעיתון אחד ל- 15% (מעל מספר זה יפורק העיתון לעיתונים נפרדים), הגבלת הבעלות באמצעי תקשורת באותו מדיום ובמדיומים שונים כדי למנוע ריכוזיות תקשורת.