לפני חמש עשרה שנה פרצה מלחמה באירופה במרחב שנקרא אי-אז "יוגוסלביה", וכילדים כולנו הכרנו את יוגוסלביה (מילולית: סְלַביה הדרומית) מן המפות. מי שהניפה אז את נס המרד היתה קרואטיה. נסעתי אז עם רעייתי מטעם משרד החוץ ואגודת הסופרים העברים לקונגרס אוקטובר המסורתי בבלגרד(1991), הנערך אחת לשנה.
הייתי אז חבר ועד אגודת הסופרים (ארז ביטון היה אז היו"ר) והיתה זו עת מלחמה. אפילו במשרד החוץ יעצו לי לשקול אם רצוני לנסוע, כיוון שליוגוסלביה לא היו אז יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אני זוכר שנפגשתי אז עם בנימין נתניהו שהיה אז סגן שר החוץ, תחת שר החוץ דוד לוי (היו ימים), ומי שהכניס אותי לחדר היה אביגדור ליברמן, שהיה אז עוזרו של נתניהו.
המסע היה מרתק, ולמרות המלחמה הגיעו למעלה מעשרים וחמישה נציגים ממדינות שונות. הסופרים שהגיעו אז כנציגי יוגוסלביה הזדהו לפי מדינותיהם בתוכניה של הקונגרס, אך מהר מאוד גיליתי אז שכולם סרבים. מי שהזדהו כנציגי סלובניה, קרואטיה, מקדוניה, בוסניה הרצגובינה ומונטנגרו היו כולם סרבים המתגוררים שם. זה היה אחד מאותות המלחמה אז.
מאז, לאחר מלחמה עקובה מדם, נקרעה מפת יוגוסלביה למפיות קטנות, והרפובליקה התפרקה לשש מדינות עצמאיות. אני זוכר שבפתיחת הקונגרס ב- 1991 פגשתי לראשונה את הסופרת היהודיה אנה שומלו, שהיתה אז סגנית נשיא של הקונגרס (כנשיא כיהן אז המשורר סשה פטרוב), והיתה מרשימה ביופיה. היא אמרה לי אז "יש לי הרגשה רעה שהכל יתפרק". ומיד הסבירה לי שבארבעים שנות שלטונו של מארשאל טיטו העמים השונים התערבבו זה בזה אתנית ומשפחתית, והמלחמה תקרע קהילות ומשפחות.
היום, בהגיעי לבלגרד, התברר לי שהתחזית של אנה היתה שחורה אך אמיתית. העם הסרבי שראה עצמו כעם הרוב באיחוד שנקרא "יוגוסלביה" חווה את ההתפרקות כתהליך מכאיב, ואת העצב הזה הביעו סופרים סרבים שעמם שוחחתי. באופן סמלי הגיעה אנה שומלו הפעם לקונגרס כסופרת ישראלית, כיוון ש"עשתה עלייה" כדבריה עם כל משפחתה.
הפעם הגעתי כיו"ר אגודת הסופרים העברים ושמחתי לפגוש שוב את סשה פטרוב, שהשתתף הפעם באופן חלקי בדיונים ובפורומים של ההרצאות. בקונגרס הקודם הוא נשמע נחוש שצריך לשמור על האחדות והאמין שקרואטיה יחידה במרדנותה. אך הפעם נראה היה שהוא השלים עם העובדות. הוא נתן לכך ביטוי במחזור שירים שכתב על המלחמה, שתורגם לעברית על-ידי אורי ברנשטיין. עיינתי בקובץ שמסר לי סשה, ואת עיני צד שיר מצמרר "המשורר הבלקני" המסתיים במילים: "הכול יבוא על מקומו. היא תרפאני/ מפצעי מולדתי ושוב אכתוב, בלי קץ,/ על נחלת אלוהים קטנה של הבלקן".
הפתיחה הרשמית היתה בהתקנת פרוטומה של הסופר הסרבי, יליד בוסניה, איוו אנדריץ, חתן פרס נובל ב- 1961 על ספרו "גשר הדרינה", שנפטר ב- 1977. בין הנושאים הבולטים שעליהם התקיימו דיוני הקונגרס היו "איוו אנדריץ", "הנהר כגשר בין תרבויות" ו"ספרות היסטוריה ואינטרנט". נציגי הממסד הספרותי וממשל העיר בלגרד נכחו בטקס שבו הוסר הלוט מהפרוטומה של אנדריץ.
התוודעתי אז למשורר דראגאן דראגלוביץ, יו"ר אגודת הסופרים הסרביים, ולמרכז מפגשי הסופרים, הסופר מומה (מומצ'לו) דימיץ. הם נשמעו מרוצים מההשתתפות של 28 מדינות כולל נציגים מסין, אירן והודו. כבר באירוע ההתחככות הראשון עם הסופרים השונים בלטה בנוכחותה המשוררת האירנית, בלבושה המסורתי ובצעיף על ראשה. התגובה שלה היתה דרמטית כשהצטלמנו איתה: "אנא, אל תפרסמו את שמי ותמונתי, הם יהרגו אותי". באופן לא מפתיע נזכרנו אז בסלמן רושדי.
השתתפתי בדיונים על "ספרות והיסטוריה" ובדיון על "איוו אנדריץ" ונשאתי את הרצאותי בשני פורומים אלה. התגובות לאחר ההרצאות לימדו אותי שאכן המשתתפים הקשיבו לדברי שתורגמו לשפות השונות באמצעות האוזניות שחולקו למשתתפים. מובן שהתבקשנו להעביר בדוא"ל את ההרצאות באנגלית שבוע לפני ההתכנסות. עם זאת, מפגשי השירה נערכו בשפות הלאומיות של המשתתפים, ושם יכולתי לקרוא את שירי בעברית, ואף לומר להם שאני קורא את שירי בשפה שבה חובר התנ"ך ודיברו גיבורי התנ"ך. השירים תורגמו לסרבית בלבד.
אנה שומלו השיקה שם ספר חדש בסרבית, ובארועים שם קראה סיפור קצר מתוך הספר. קשרים רגשיים מיוחדים נרקמו עם המשוררת האיטלקיה פרופ' אנה סנטו-ליקווידו, דמות חיננית ותוססת, שבכל מקום שבו הופיעה עלתה לבמה בתנועת ריקוד ובקריאות "הלו, איטליה", לתשואות כולם. בעלה אנטוניו תיעד את פעולותיה במצלמות וידאו וסטילס, והתברר שהוא מתעד את כל האירועים שלה כיו"ר אגודה עולמית של שירת נשים, אגודה המקיימת כינוסים ומוציאה כתב עת.
הופעה יוצאת דופן היתה גם למשוררת ההודית ריטה מלהוטרה, שהסתובבה בלבוש סארי מהמם ונקודת חן בין עיניה ("העין השלישית"). היא נתנה לאשתי תפארת צמיד נחש, ואנו גמלנו לה בעט שממנו נשלפת תפילה באותיות עבריות.
המשתתפים חולקו לקבוצות שיצאו לסיור בסרביה, שכלל אירועי שירה. יצאנו לכפרים בסרביה וגם ברפובליקה הסרבית של בוסניה, הנקראת סרבסקה (התברר שבהסכמי הפסקת האש, בוסניה נעשתה עצמאית, והופרדו ממנה תושביה הסרבים לרפובליקה נפרדת המקיימת קשר עם סרביה, אך צריך להגיע אליה במעבר גבולות). אירוע ספרותי מרשים התקיים בסלובומיר (משמעות השם: חופש ושלום), שם פורח היישוב בזכות שני אילי הון, שחיים בו-זמנית גם בסלובומיר וגם בארצות הברית והם כרישי נדל"ן ובעלים של בנק פבלוביץ.
גב' מירה פבלוביץ סיפרה לנו בגאווה שהם בנו את גשר פבלוביץ המחבר בין שני חלקי היישוב, את אוניברסיטת פבלוביץ, את כנסיית פבלוביץ ואת בית כנסת פבלוביץ. ממש סיפור אגדה. הענקתי לה אחד מספרי השירה שלי, ובשיא הרצינות אמרה שהיא מקווה ללמוד עברית בעתיד ולהגיע לארץ הקודש. לך תדע.
לא יכולנו שלא להתפלל עם היהודים בערב יום כיפור בבית הכנסת בבלגרד, בהנהגת הרב יצחק עשיאל, ולבקר גם במוסדות הקהילה היהודית. נשיא הקהילה מר אסא זינגר שידר אופטימיות בעניין איחוד כל קהילות יוגוסלביה לשעבר, למרות הפיצול לשש מדינות.
ועוד שני פרטים פיקנטיים לסיום: בכל הדיונים ואירועי השירה בלט מאוד שהסרבים חיים את תהילת העבר הסרבי והם מדקלמים בקדושה פרקי אפוס על ממלכת הסרבים ועל מלכי סרביה המקודשים בעיניהם. לא פלא שבכל כיכר ניצב פסל של גיבור לאומי, בדרך כלל רכוב על סוס. הפצע של אובדן הממלכה הגדולה סרביה חי תמיד וזכר קרב קוסובו שבו חרבה הממלכה ב- 1389 מדמם תמיד. לפצע זה נשזר פצע טרי יותר: אובדן הקונפדרציה הגדולה של שש מדינות בראשות הרוב הסרבי. רוב מפעלי התעשיה נותרו בקרואטיה שהניפה את נס המרד, והסרבים משקמים עתה את כבודם ואת כלכלתם. לזכותם ייאמר שלמרות היותם מדינה לא עשירה (וזה בולט בכל פינה), הם מקציבים כסף לקיים קונגרס שבו מארחים סופרים מארצות שונות. לתשומת לבו של שר התרבות ח"כ אופיר פינס.
ופרט פיקנטי במיוחד: התברר לי שמוצא משפחתו של בנימין זאב הרצל אינו מבודפסט כמו שלמדנו בספרי הלימוד. הרצל היה נצר למשפחה ספרדית ממגורשי ספרד שגרה בזמון (זמלין), עיר הולדתו של הרב ח"י אלקלעי, ובבית הקברות היהודי קבורים אבות אבותיו של חוזה המדינה. משפחתו נדדה לבודפסט, וזה מה שנשאר בדפי ההיסטוריה.
