X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
פעם קראנו לתופעה הזאת "מחלת עין-אוזן": מה שאנחנו רואים במציאות אינו תואם את מה שאנחנו שומעים ברדיו בישראל רק אלופים גדולי התבונה והרוח, בעלי שכל חריף הממציא פתרונות בלתי שגרתיים למצבים קשים, מסוגלים להוביל את הצבא לניצחון הטעות הגדולה של האלופים - ההיחשפות בזירה הפוליטית
▪  ▪  ▪

תרופה למחלה, לא מזור לנפש
פעם קראנו לתופעה הזאת "מחלת עין-אוזן", הביטוי מסמל את המצב שבו מה שאנחנו רואים במציאות אינו תואם את מה שאנחנו שומעים ברדיו... מההאזנה לרדיו למדנו אודות העצמה האגדית והתחכום חסר-התקדים של צה"ל. בתחום הזה התקשורת הישראלית והתקשורת הזרה, גם זו שבמדינות אנטישמיות מובהקות, היו בעבר תמימי דעים: ישראל היא מעצמה צבאית, לא רק בשל כמות הנשק שלה, אלא בשל התחכום האכזרי של מפקדי צבאה. אלה תוארו כחדורי האידאולוגיה הציונית, גאוני המודיעין, למודי קרבות וחסרי פשרות כלפי האויב.
הספקות הראשונים התעוררו כבר בשלב הטירונות, אבל החינוך והאמונה עשו, כרגיל, את שלהם: הכריעו לטובת האוזן, עד אשר הניסיון ניצח את התקווה. משהו כאן חי בעימות תמידי עם ההיגיון, כי לא יכול להיות, שהצבא הוא הכי טוב בעולם, אבל כל מקום, שאני מגיע אליו, נראה כמו צבא חוף השנהב...
ב- 96' קרה אסון. חוליית מחבלים חצתה את נהר הירדן, ארבה לסיור של צה"ל, חיסלה אותו, נשארה לחכות לסיור נוסף, חיסלה גם אותו, פרקה מא"ג מרכב בט"ש והלכה הביתה. כחודשים-שלושה לאחר מכן הגדוד שלי הגיע לאותה תעסוקה ואז גילינו מדוע זה קרה ולא פקפקנו, שאם המחבלים יבואו שוב, התסריט יחזור.
האימונים לפני היציאה לקו הגבול המזרחי היו מעוררים צחוק אצל כל אפסנאי של חיזבאללה. מספיק לומר, שהפריקה מרכב בט"ש תורגלה על יבש בלבד. “אש-אש-אש" צעק כותב שורות אלה בגבורה רבתי, ביושבו על הספסל הצדדי של הבט”שית, בעוד ידיו אוחזות מקלע בלתי טעון.
רצה המקרה, שדווקא אחרי החזרה מבקעת הירדן הזדמן לי לשמוע לראשונה הרצאה של ד"ר אורי מילשטיין ולקרוא את "תיק רבין - איך טפח המיתוס". הדברים החלו להתחבר ולהתבהר, זו היתה התרופה שלי נגד "מחלת עין-אוזן", אך לא מזור לנפש. התשובות לשאלות שלי היו מזעזעות.
המחאה המפחידה
מחאת חיילי המילואים, שחזרו מלבנון ב', למרות מיעוט כוחה, החרידה את שלוותה של האליטה. הדרג הכותב שלה הריח סכנה למעמדו של דרג האייטוללות והסתער נגד המחאה ונגד עצם הזכות למחות. אפו הרגיש של דר' דני גוטווין, למשל, הריח לא פחות מאשר "ריח של פשיזם באוויר" מכך שהחיילים, שחזרו מלבנון, התייצבו למחאה נגד יחידותיהם.
לכאורה, יש משהו בדבריו: החיילים המאוכזבים, שחזרו משדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה לקחו חלק בעליית המשטרים הפשיסטיים ברוסיה וגרמניה. אומנם השוני רב מהדמיון, שההקבלה מתאיינת: החיילים האלה, בניגוד לחיילים ההם, אינם מונהגים על-ידי גורמים חתרניים המבקשים שינוי צורת המשטר; הם תובעים חקירה ממצה של האירועים ופיטורי הדרג הבכיר - תביעה דמוקרטית למהדרין. השימוש בשמות היחידות והדרגות הצבאיות אינו נועד אלא להמחשת מקור סמכותם למחות, בין אם בצדק בין אם לאו.
זאב שיף, הגורו הצבאי של הארץ תקף את הבעיה מזווית אחרת: מבחינתו, לא חייבים לנצח במלחמה (על-פי דוגמאותיו, במיוחד כשהקרבות היו ב- 48' מעבר לאותו קו, שאז טרם שורטט). כך כתב שיף במאמר "כה אמר מקיאוולי": “ב- 1948, למשל, התבוסות בקרבות לטרון, בגוש עציון ובשיירת נבי דניאל שהובילה אספקה לגוש הנצור הצילו את ירושלים במערכה על הבירה.” ובכן: “תבוסה היא ניצחון" - על זה לא חשבו אפילו במיניסטריון האמת של ג'ורג' אורוול.
וכה אמר מקיאוולי: “בעומדם להטיל עונש על מפקדיהם, היו מתונים בדינם וזהירים בכבודם. קילקל שר הצבא בזדון, ענשו אותו במתינות. קילקל בשגגה או מחמת חוסר הדעת, לא חייבו אותו בשום עונש .”
אמנם לא גלוי לנו מה היה אומר מקיאוולי על העונש הראוי בגין המחדל המתמשך של המצביאים, הנפרש לאורך דורות מה היה אומר המדינאי ואיש הסרקזם המופלא ניקולו מקיאוולי על הסיסמה האווילית, שאותה החדירו הפוליטרוקים למוח הישראלי, כמו אלקטרודה לעכברי מעבדה: “לא חשוב מה היה, חשוב רק מה יהיה..." - פן יתרגלו פשוטי עמך את חובתם הדמוקרטית לפשפש במעשי בכיריהם?!
איזה עונש היה מבקש מקיאוולי להטיל על הפרשן הצבאי הבכיר המחפה על מתן חיפוי למחדלים, כי יציבות הקריירה חשובה לו יותר מאשר האחריות המקצועית?
הטעות הגדולה של האלופים
רובנו חפ"שים, וזה כולל את הקצינים הזוטרים, וכשאתה חפ"ש - לך תבקר אלוף ותתחרה באגדה חיה!... אומנם הם עוזרים לנו, כשהם עושים את הטעות החושפת אותם לביקורת ופותחת בפנינו אפשרות לגלות את תוכם וברם.
הטעות הגדולה של האלופים היא, שאחרי שחרורם מצה"ל, במקום לשבת בשקט בבית ולהנות מהפנסיה, הם נכנסים ישר למרכז הזירה הפוליטית. כנראה, הסיפורים על איכותם הגבוהה, שהפיצו מלחכי פנכתם, משפיעים גם עליהם. שם אנחנו רואים אותם כמות שהם, ללא ההילה והזוהר, ללא הסודיות וללא החסינות. פה הם נחשפים בתחום הפוליטי ואנחנו יכולים לדעת עליהם את הכל ולהעריך את רמתם ואיכותם.
תת-אלוף בנימין בן-אליעזר הודה פעם, שלקח לו שמונה שנים להבין איך מתפקדת המערכת הפוליטית. אני מאמין, שלפואד זה באמת לקח שמונה שנים, אבל לא הבנת הביצה הפוליטית היא הבעיה. בישראל הנלחמת מול אויב עדיף במספרים, קנאות ואכזרויות, רק אלופים גדולי התבונה והרוח, בעלי שכל חריף הממציא פתרונות בלתי שגרתיים למצבים קשים, מסוגלים להוביל את הצבא לניצחון. האמנם הם כאלה?
במערכת הבחירות של אהוד ברק לראשות הממשלה הובלטה פעילותו כקצין בסיירת, שחיסל מחבלים בביירות והוביל הסתערות על "סבנה". כן, הוא היה קצין אמיץ, אבל מועמדותו לראש הממשלה שאבה לכאורה לגיטימציה מדרגות האלוף שלו - ודווקא התקופה הזאת בחייו הובלטה פחות.
כראש הממשלה, אהוד ברק התגלה כחדל אישים בעל יומרות גבוהות. הוא באמת ציפה "לסגור עניין" גם עם ערפאת ואסד תוך ימים ספורים. ניסה להתחנף לאסד הקניבל: "מעצבה של סוריה המודרנית", ואוזניהם של שוחרי הדמוקרטיה הסוריים הצטמררו.
לפני ועדת קמפ-דיוויד הוא וכל הצוות שלו היו משוכנעים, שתביעת "השיבה" של הפלשתינים אינה אלא תרגיל הקשחת עמדות. בתשובה להערתו של מוחמד דחלאן "ללא זכות השיבה זה לא ילך" הוא אמר: "איך אתה, איש מחנה שלום, יכול לומר דבר כזה!" כלומר, אהוד ברק, שהיה ראש אמ"ן ורמטכ"ל לא יודע איך הערבים מגדירים את מטרת המלחמה בנו - אלא מאמין לאגדות היהודים על "הפשרה הטריטוריאלית" כמפתח לשלום...
כל אותו הזמן בכירי הרש"פ מערפאת ודרומה עסקו בהכנת המלחמה החדשה, ישר תחת אפו - והוא עוד הספיק להעביר להם 300 רובים נוספים מספר חודשים לפני פרוץ הטרור בגדול!
עמרם מצנע היה אלוף פיקוד המרכז בפרוץ האינתיפאדה הראשונה וכמו שאר מפקדי צה"ל, כולל שר הביטחון יצחק רבין, הוא לא הבין את המתרחש. רבין טען, שאחרי חצי שנה הוא כן הבין, כך הוא טען בכל אופן. מצנע פתר את הבעיה אחרת: "אין פתרון צבאי לטרור!" האם מצנע בדק את ההיסטוריה הצבאית, מה ארע במלחמות גרילה אחרות? חסן נסראללה ואנשיו,דווקא לומדים את תולדות מלחמות גרילה - אבל האם עמרם מצנע למד אותן?
כראש עיריית חיפה, הוא שיסה את פקחי העיריה במפגיני הליכוד בצמתים. אחר כך התמודד לראשות מפלגת העבודה בעיתוי הכי לא מוצלח, כאשר ל"עבודה" לא היה צל צלו של סיכוי לנצח בבחירות וכך היה ליו"ר קצר מועד. בנאומיו המדיניים, תקינים פוליטית עד קבס, הוא יודע להרים אצבע בתנועה תיאטרלית בציינו את חשיבות "החתירה להסכמי שלום לצד השמירה על הביטחון" - רעיון חדשני ויעיל נגד מלחמות, כמו אקורדיון נגד בצורת.
רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, עוד בהיותו רמטכ"ל, פיזר רמזים עבים מאד בדבר התנגדותו לראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו. כשסיים את תפקידו והחלה תקופת הצינון הקצרה עד גיחוך, השמאל עצר את נשימתו: כוכב חדש נולד. מצחיק ועצוב היה לעקוב אחרי המעקב הצמוד של הכתבים אחרי ליפקין-שחק, בניסיונם לדלות מפיו את פתרון החידה: מה היא תוכניתו המדינית? מה תהיה הדרך, שבה יושיע את עם ישראל הרמטכ"ל המפואר?
כשסוף-כל-סוף הוא פתח את פיו, קפצו עליו יחצ"ניו כדי לסתום לו אותו - לא היה שם דבר מלבד "נתניהו מסוכן לישראל"... ליפקין-שחק הצטרף למפלגת המרכז הביזארית ולאחר כהונה קצרה בממשלה כשר התיירות פרש לעסקים בלי להתיר אחריו ולא כלום. לא היה לו כל רעיון לשום דבר.
איציק מרדכי בחר בין מפלגת העבודה לליכוד כמו שבוחרים בין שני קיוסקים ברחוב: מה מוכרים וכמה עולה? מעולם לא הפגין הבנה באידאולוגיות שונות, לא הביע רעיון מקורי כלשהו. חיפש קריירה לפוסט-אלוף, אך רבים חשבוהו ראוי לראשות הממשלה, מסיבות, שספק אם היום יצליחו להסביר. כשהרוחות נשבו החוצה מהליכוד, הלך עם הרוח.
על-פי הוראת סוקרי דעת הקהל, הוא נעמד בראש מפלגת המרכז. ספק אם המפלגה הזאת הוקמה ברצינות, היא נראתה יותר כמפלגת-קש של אהוד ברק, שתכלית קיומה - למשוך קולות של המאוכזבים למיניהם לטובת ממשלתו של ברק.
הדבר הטוב היחיד, שעשה איציק מרדכי בפוליטיקה, היה המניעה מבנימין נתניהו למנות את מתן וילנאי לרמטכ"ל. וילנאי השתחרר מצה"ל בבכי: מינו לתפקיד קצין פחות מנוסה ממני, אוי-אוי-אוי!.. גם שאול מופז לא היה דוגמה ומופת לאלוף המיוחל בכיסא הרמטכ"ל, אבל בכל זאת, בבחירה בין השניים האלה, מצבנו היה מעט פחות גרוע, כאשר עם פרוץ מלחמת הטרור לא מתן וילנאי ישב באותו כיסא.
שאול מופז סיים את הרמטכ"לות עם מספר הצלחות ומספר כישלונות בלתי-נסבלים. תחת אפיהם שלו ושל מפקדו אהוד ברק, הרשות הפלשתינית הכינה בעוד מועד את מלחמת הטרור ופיברקה את אירוע "הריגתו" של מוחמד א-דורה, אשר דחף את הערבים לעבור מהפגנות אבנים "רגילות" לטרור של ירי ופצצות.
אהוד ברק, שלחם כשור זועם למען טיהור שמו בפרשת צאלים ב', לא הזיז אצבע למען טיהור שמם של 25 חיילי צה"ל, ששהו בעמדת "מגן" בצומת נצרים ב- 30.09.2000. כל החבורה הפיקודית: אלוף פיקוד הדרום יום-טוב סמיה, הרמטכ"ל שאול מופז, סגנו משה יעלון וראש ממשלה רב-אלוף אהוד ברק לא קיבלו את עיקר הממצאים מחקירת נחום שחף מסיבה פשוטה: העיתון הארץ שיקר והשמיץ את החקירה. הלוחמים המהוללים האלה, שבצעירותם הסתערו על האויב ממרחק של "לובן בעיניים", בבגרותם השפילו מבט הכי נמוך בפני כנופיית הפוליטרוקים של שוקן.
תקופת מעברו של שאול מופז מהרמטכ"ל לשר הביטחון ראויה להירשם בספר השיאים: מסיבת הפרידה מהמטכ"ל הייתה גם מסיבת קבלת הפנים בתפקיד החדש. מאז שאול מופז מחפש את עצמו בקשת הדעות הפוליטיות. החיפוש התזזיתי שלו אינו משאיר מקום לספק, שרק קריירה פוליטית הוא מחפש, אבל גם בזה הוא לא מוצלח.
מתן וילנאי מיקם את עצמו חזק על מפת השמאל. כשר בממשלה, העניק פרס התקשורת לאורי אבנרי, אחד מאמות הסיפים של התעמולה האנטי-ישראלית, השקרית והארסית; בטקס הענקת הפרס שיבח את פועלו של אבנרי...
המוטו הפוליטי של וילנאי - לעולם לחזור ולשנות על המשפטים השחוקים מהעבר, שהקהל שלו התרגל לשמוע. תגובתו לממשלת חמאס הייתה "לנהל מו"מ עם רש"פ כאילו אין חמאס ולהילחם בטרור כאילו אין מו"מ". נשמע מוכר? הכישלון הצורם מן העבר אינו מהדהד בתודעתו, הוא יודע מה עליו לומר כדי להמשיך ולמלא את הנישה.
רפאל איתן המנוח הוכיח, שקסם האיכר אינו מספיק כדי לפקד על הצבא ולחתור למטרות פוליטיות. הוא הביא איתו לכנסת את שני הנוכלים שגב וגולדפרב, שמכרו את קולות הבוחרים בעבור לשכות ומכוניות. אחרי הביזיון הזה, תנועתו "ציונות מתחדשת" נעלמה כלא היתה.
עם כל הכבוד לזכרו של רחבעם זאבי הי"ד, הייתה לו בעיה דומה לזו של רפול. הוא הביא איתו צוות, שאחר-כך לא ידע איך להיפטר ממנו. גנדי זכה להרבה אהבה בקרב הציבור הלאומי בשל דבקותו בארץ-ישראל, כבוד ליהדות, אהבה לשפה העברית ונאמנותו לחיילים הנעדרים.
הרעיון לקלוט את הערבים במדינות ערב היה הרעיון ההומני ביותר לסיום המלחמה כלפי הערבים קורבנות הפלשתיניזציה, אבל הוא לא הבין, שזו בדיוק הסיבה להתנגדות העזה לו; גם הוא חי בדיכוטומיה "טריטוריה - שלום", גם הבנתו את המלחמה הייתה רדודה.
דני יתום היה שותפו של משה יעלון בחיבור הדוח המוכיח, כי ליאסר ערפאת לא הייתה מלכתחילה כל כוונה לקיים שלום עם ישראל - אבל כשהוא מדבר על תהליך "השלום" כחבר כנסת, הוא טוען, שהשלום נרצח עם רבין - כלומר, ללא הרצח הכל היה בסדר... האם ח"כ דני יתום קרא את הדוח שחובר על-ידי האלוף דני יתום?..
עמי איילון היה לא רק אלוף אל גם ראש השב"כ. לכאורה, היה צפוי, שעם רקורד כזה יידע מעט יותר על הערבים ועל המלחמה מאשר כל שלומפער ממוצע מהכנסת. אבל איילון השווה את יחסי אשף-חמאס ל"אלטלנה" והמסקנה מכך, שהוא אינו מבין לא את מה שקרה ב"אלטלנה" ולא את ארגוני הטרור.
הוא מסתובב עם "המפקד הלאומי" שלו, יחד עם חברו סרי נוסייבה, ששיבח בשידור טלוויזיוני את אום-נידאל - אם השאהידים, שבמו ידיה שלחה את בניה לרצוח יהודים. ח"כ איילון מנסה לשכנע, שההסכם שלו טוב יותר מ"יוזמת ז'נבה", שנחתמה עם בכירי רש"פ אחרים תומכים מוצהרים בטרור.
למעשה, איכותית, עמי איילון אינו עולה על יוסי ביילין, אבל האחרון לפחות לא ישב במטכ"ל... בין פניני לשונו: "בקעת הירדן לא חשובה לביטחון ישראל, אני אלוף - אני יודע!" וגם "אסור לישראל לנצח את הפלשתינים" - שלא תחשבו, ש"תבוסה היא ניצחון" הומצאה על-ידי זאב שיף.
כעת עמי איילון רוצה להוריד את עמיר פרץ מתפקיד שר הביטחון, כי פרץ לא מתאים. קשה לא להסכים, שפרץ לא מתאים, אבל עמי איילון אינו מתאים יותר ממנו.
דני רוטשילד עומד בראש "הפורום לשלום וביטחון" - מועדון אקסקלוסיבי של צמרת השטחים-תמורתית, שחבריה השתדלו רבות למען הסכם אוסלו, גדר ההפרדה וחורבן ההתיישבות. הוא עדיין טוען, שההינתקות הייתה טובה לישראל, רק מתקשה להסביר מדוע.
תוכניותיו לעתיד מבוססות על "היוזמה הסעודית", אותה הצגה של הנסיך עבדאללה והנרי סיגמן, שבוטלה ברגע שישראל ביקשה פגישה עם הסעודים, הפלשתינים הוסיפה לה את "זכות השיבה" והפסגה הערבית קיבלה אותה מרוקנת מתוכן. זה היה בשנת 2002, דני רוטשילד טרם התעדכן.
לפני מספר שנים, אחד מחברי הפורום של רוטשילד ביקר בתקוע לפי הזמנתי. מפאת כבודו של האורח לא אחשוף את שמו, אבל אספר מעט על השיחה. הוא אינו פוליטיקאי, בעל דרגת אל"מ ((מיל.)), שהרצה בפנינו כמה זה חשוב לצמצם גבולות מול פלשתינים ולבנות גדר. בעניין הגדר, העיתונאי-חוקר דוד בדין, שהשתתף בשיחה, רק עשה לו תנועה עם היד שסימנה דילוג על מכשול - וזה היה הרגע, שבו האורח שלנו, נחמד רוב הזמן, איבד את שלוותו: “עיקר הסכנה מהמתאבדים ולא מהנשק תלול-מסלול!!!” למה אומרים הלשונות הרעים, שצה"ל תמיד מוכן למלחמה הקודמת?
האלוף אביגדור בן-גל פיקד על הגזרה המזרחית בלבנון א', סגנו היה אהוד ברק. זאת הגזרה, שבה התרחש אסון סולטאן יעקוב. בן-גל הוא אחד האבות של הכישלון בלבנון, מה שלא הפריע לו להתייצב בראש חבורת האלופים לשעבר, שדרשה את פיטורי דן חלוץ.
איני חושד בדן חלוץ, שהוא מסוגל להוביל צבא במלחמה, אבל דברי בן-גל נשמעו לי לא כניסיון למצוא סיבה לכישלון אלא כניסיון למצוא את הנוסחה הגואלת לפרסום: הבעיה היא שחלוץ טייס ולא איש כוחות קרקע - כאילו אין במטכ"ל נציגים מכל החילות ורמטכ"ל אחד יכול להתחנך בכל אחד אחד מהם.
לאחר שיחרורו מצה"ל, בן-גל התפרסם כתומך נלהב בחורבן ההתיישבות ברמת הגולן למען "שלום" עם סוריה. אמרתו של רנה דקארט מלפני כ-350 שנה "אני מטיל ספק - משמע אני חושב" אינה נר לרגליו של האלוף בן-גל, שלא ניסה להטיל ספק בטענה, שהבעיה עם סוריה היא רמת הגולן. צרור הגידופים, שהוא הטיל על מתיישבי הגולן במכתב פומבי הביא לו כותרות גדולות. כל פוליטיקאי יודע לעשות את זה ומה הרבותא, שבן-גל הוא אלוף? למזלנו, הוא נעלם מהר מהזירה הפוליטית.
כששומעים את החבורה הזאת, חשים בדקירה מכל ארבעת הפינות של הראש. אם ננסה למדוד את הביצועים שלהם בפוליטיקה על-פי מידת התועלת שהם הביאו בקנה מידה של רעיונות מקוריים, גילוי כיווני חשיבה חדשים, תוכניות מדיניות מפתיעות, תרומה משמעותית בעבודה פרלמנטרית - אנחנו עלולים לגלות, שניסיונם כאלופים אינו נושא עמו כל ערך מוסף וכל מה שהם יודעים לעשות, יודע לעשות כל פונקציונר-קרייריסט, ששירותו הצבאי עבר עליו קרוב לבית ולסניף המפלגה, רק כדי לא לתת פתחון פה, שהוא השתמט מצה"ל...
יהיו עוד ועדות חקירה
לא חשוב איזו ועדה תחקור את מלחמת לבנון, ספק אם היא תגלה מדוע תכף לאחר האירוע בכרם שלום לא הוגברה הכוננות בגבול הצפון, למרות האזהרות הברורות. התשובה מונחת בתחום, שהוועדה לא תקבל עליו מנדט.
בכל מקרה, כדאי לשמור למען ועדות החקירה העתידיות, שיש כבר היום מי שמאיים להפעיל את שיטות חיזבאללה ברמת הגולן וגם ברשות הפלשתינית לא רק בונים תוכניות לעתיד אלא גם מכריזים עליהן.

תאריך:  18/10/2006   |   עודכן:  18/10/2006
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
מה שוועדת החקירה לא תחקור
תגובות  [ 11 ] מוצגות  [ 11 ]  כתוב תגובה 
1
בימים אלו עולה בצרפת פרשת א-דורה
מהג'רוזלם פוסט  |  18/10/06 13:42
 
- תמונות א-דורה יצרו את האינתיפאדה
המזויינת  |  18/10/06 22:54
 
- תמונות א-דורה
בועז מושקוביץ  |  19/10/06 08:22
2
הפאשלה במלחמת לבנון השניה לא מפתיעה ל"ת
כבר אף אחד  |  18/10/06 14:16
3
עתון הארץ בשירות האוייב ל"ת
גדעון לוי עמירה הס  |  18/10/06 15:43
4
מאמר ציני  ל"ת
אבל קולע  |  18/10/06 15:44
5
what did he do in the army ...?l ל"ת
Boaz must tell us  |  18/10/06 16:58
 
- you must tell us
בועז מושקוביץ  |  18/10/06 20:29
 
- לא הבנת את הפואנטה - תקרא שוב
מבין עניין  |  18/10/06 20:45
6
אהבתי את המאמר
seiko5  |  18/10/06 20:53
7
מערכת הביטחון מסכנת את קיומה של ישראל
אורי מילשטיין  |  28/11/06 07:32
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
מאיר גז
בבחירות האחרונות רבים הצביעו לקדימה, היום מרביתם מתביישים בהצבעה זו, "הלכנו עם העדר", "קדימה היתה הטרנד", תירוצים אלו שגורים בפי רבים שמודים בריש גלי שהיום הם לא יצביעו לקדימה
ליאת טמנג
מאבק ההשתחררות של מקסיקו מעולה של ארה"ב הוא הפתיח למאבקים דומים בכל רחבי העולם. אבדן השליטה של ארה"ב יגרום להחלפת השיטה הקפיטליסטית בשיטה סוציאליסטית דמוקרטית
יואב לוין
במקום להתעסק בהרגלי הסקס של מגזר כזה או אחר ולהיכנס לענייני חדר המיטות של אזרחי המדינה, עדיף שביבי יתרכז בחשבון נפש ובתיקון נזקי הצונאמי והטרור החברתי שהמיט על אזרחי ישראל מבית המדרש הניאו ליברלי החשוך של האוליגרכיה הישראלית
אורנה מרקוס בן-צבי
ברגע שנשים החוות תחושת "קורבן" יחושו ביטחון בעצמן ולא באחרים, ברגע שהדימוי העצמי שלהן ישתנה והן יראו עצמן כחזקות, עוצמתיות המובילות את חייהן ואינן מובלות, היוזמות ואינן נגררות - או אז יפסיקו להיות "הקורבנות" בתחושה ובמעשה
בלפור חקק
אף על-פי שסרביה עסוקה בלשקם את כבודה ואת כלכלתה היא מצאה את הזמן גם לכבד את התרבות והספרות. רשמים מנסיעה לקונגרס השירה המסורתי של אוקטובר בבלגרד
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il